כאות הזדהות על מיעוט הלבנה וצער השכינה הלכנו לבדוק את עפרה של ת"א. בימי החורף נדמה כאילו האדמה שם מאירה פנים לכל מבקריה אך בימים טרופים - שרופים אלו מחליפה היא את עורה. כביכול, בכדי לנזוף בכל באי חי. בסוף היו פנינו עומדות בשערי החוף ורק האדמה הלוהטת המשיכה לזעוק את אחרון הזהרותיה. כך, כשגבינו מופנות אל הבית וההיכל החילונו להתקדם בצעדים "חרישיים" איטיים. מסתבר, שאמא אדמה שמעה היטב את פסיעותינו. כשגילינו את טעותינו היה זה מאוחר, כפות רגלינו השרופות הוסיפו חטא על פשע, וכך בריצת פראית חיללנו את כבודה של אדמה אצילית זו. מחזה מרהיב נגלה לפנינו; ים!   אחרון משברי גליו של ים מסכן זה נאבק בשארית כוחותיו אולי יעלה בידו להטביע איזו נמלה קטנה המהלכת בשלווה אימתנית בקצה המזח. עד מהרה שכחנו את בת הקול המנהמת כיונה ואת אותה חורבה מחורבות ירושלים, ואנו - קול מצהלות אחז בגרונינו. רצנו היישר לתוך המים. מסתבר שעמק העכור איננו פתח תקוה, וצבע ירוק הוא אכן צבע השיט. אפילו שקיות הבמבה של שנות ילדותי היו נראות כאן מאיימות יותר. כך, כשאני משייט בין עבר להווה ובין הווה לעתיד ראתה לעצמה השקית - המדוזה כי את קור רוחי יש לנסות. לא עמדה לי כל גבורתי הגברית מול חיה קטנה ומפחידה זו. אין לי מושג אם היו אלה שתי עיניה שננעצו בי או שמא שתי שיניה או אולי סתם לחיצת יד הגונה המבשרת לי על רצונה הטוב... את שארית היום ביליתי בין מקלחת קרה לבין דיון נוקב ו"מעמיק" עם אימי בשאלת הלבן!  אולי בכל זאת היה עדיף להשאיר את צער השכינה לקידוש לבנה, וזהו...!

למה כל ההורים הפולנים חושבים שלבן משכך כוויות? מאיפה זה בא להם?