מאת : עינת טמסות

מתבוננת בתמונת ילדות,

אשר הצהיבה לאורך השנים.

ונזכרת

למרות קשר הדם,

תמיד חשתי שנוצר בנינו מרחק.

מעולם

לא שוחחנו שיחות ארוכות,

לשעת ערב.

מכוון שבכל פעם כשבקשתי להתקרב

אתה רחקת ,

מעולם לא סיפרתי לך על שירתי.

הנכתבת בשעת שמחה או תוגה

לאור זריחת החמה ובאור הלבנה .

בחוץ עצבות עננים

אך בביתי מתגעגעת אני לימים אחרים.

‏24 דצמבר 2004