מאת עינת טמסות

חורף בחוץ , רוחות קרירות מנשבות , ועץ הצפצפה בחצר ביתם
של רבקה ושלום , נשר כבר בסתיו .
רבקה עומדת מול החלון כשידיה אוחזות ספל תה חם
מביטה על הרחוב הריק .
ומהרהרת בילדיה הרחוקים , ולא מאמינה שכבר שנה שנייה
ילדיה בשליחות בחול .

היא נזכרת בתקופה שקדמה לעזיבתם את הארץ .
כמה הנכדים והילדים היו מרכז חייה למרות עיסוקיה הרבים .
ועכשיו ... המרחק הפיזי מהם והגעגועים בליבה הרגישה שהחורף
הזה פשוט התבגרה יותר .
היא שלחה לרגע מבט אל בעלה היושב וצופה בטלוויזה
עוד נזכרה כמה היה לו קשה לראות אותם עוזבים .
וכשהמטוס המריא אל יעדם , ישבו הם באוטו כל אחד מכונס בתוכו
והזילו דמעה .

אך הבינו שזה רצונם של הילדים ושאיפתם להתקדמות .
נכון הפרידה היא קשה מאוד , אך למרות כל פלאי הטכנולוגיה
בשביל רבקה זה לא הספיק , חסר לה המגע החיבוק לנכדים .
הדיבור פנים מול פנים עם ילדיה .

ביום יום היא ובעלה לא הרגישו כל כך בעקבות עיסוקיהם
אך בערב כשהיו מגיעים הביתה והוא היה ריק .
אז הגעגוע היה שב ונפתח מחדש .
ודמעה הייתה נושרת מעיניהם , והנה השנה הזאת
היא שנה מיוחדת עבורם חמישים שנות אהבה של כבוד הדדי
וחיים משותפים לטוב ולרע .
והם חוגגים זאת לבדם , מעטים החברים אשר צברו להם במשך

השנים מפני שמשפחתם כה ענפה שהחסרון בהם לא הורגש כל כך
ועכשיו הם מרגישים זאת כשרבקה עומדת מול החלון .
מהרהרת בילדיה ומביטה בבעלה היושב וצופה בטלוויזה .
וילדיה ונכדיה רחוקים .

לפתע ... דפיקה בשער קטעה את מחשבותיה של רבקה
היא ירדה לחצר כדי לראות מי עומד מאחורי השער
וכשמעה קולות של ילדים הקוראים לה סבתא .
רבקה בהתחלה
חשבה שהיא חולמת כשהיא שומעת את קול נכדיה וילדיהם .

ברעד ובהתרגשות גדולה קראה לבעלה שירד למטה,
שהופתעה לראות את ילדיה ונכדיה .
ושניהם נפלו חבוקים בזרועות הילדים והנכדים .
שהודיעו כי חוזרים הם ארצה ורבקה ושלום לא ידעו אושר מה הוא .

שוב משפחתם מאוחדת אחרי שהשנתיים האלו היו בשבילם
השנים הכי קשות של געגועים לילדים ולנכדים הסתיימו כעת
בחיבוקים ובנשיקות
ואת חתונתם הגדולה חגגו בשמחה עם הילדים והנכדים.

‏09 יוני 2005