בס"ד

מוות ואבדן, תקומה וחיים

הגעתי לפארק.

12 שנים לא בקרתי פה ובזמן הזה הכל השתנה. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבאתי לכאן, הייתי בכיתה א´, הכל היה ירוק, זוגות צעירים הובילו מולם עגלות ופטפטו בעליזות. אנו, הילדים, רצנו ישר לדשא כדי לשחק כדורגל. אני מסתכל על איפה ששחקנו, כל הדשא התייבש ונעלם כבר מזמן. לפי מה שאני זוכר המקום היה הרבה יותר גדול, או שאני הייתי הרבה יותר קטן...

כשאני מסתכל על ה´מגרש´ הקטנטן אני לא יכול שלא לזכור את רמי ויוחנן, איך שהם היו משחקים כדורגל... תמיד היו מכניסים לי גולים וצוחקים עלי, קראו לי הדאבּ שלא יכול לרוץ... איך ששנאתי אותם. הי"ד. כשהם נרצחו בפיגוע כולנו בכינו אפי´ אני.

אני מתיישב על הספסל שבו ישבה המורה וסיפרה לנו על בר כוכבא והאריה, המורה חביבה תמיד ידעה למצא את המקום הכי טוב לסיפור, בין העצים והוורדים הסיפור ממש קם לתחייה. אני מסתכל על העצים והוורדים המתים, הלכו לעולמם יחד עם המורה חביבה וסיפוריה.

גלגל החיים...

בעודי מביט סביבי אני קולט את הספסל שבו הייתה הנשיקה הראשונה... לפחות זיכרון טוב אחד... מעניין אם ענבל תרצה לבוא לפה עוד פעם, נבוא כשכל הילדים יהיו בביה"ס ונשב כאן קצת, אולי נרגיש יותר צעירים...

זה אחד הימים שאתה מתעורר בבוקר ומרגיש רע. בלי שום סיבה, רק מרגיש שכאילו משהו לא טוב עומד לקרות ואתה לא יודע מה.

אני שונא את ההרגשה הזו... ומי לא??

כשאני ממשיך לסקור את הגן, אני מרגיש איך לאט, לאט ביחד עם הגן אני סוקר את עצמי, כאילו אני הוא הגן, שכל לחלוחית של טוב התייבשה בו ובי, לא נשאר כלום, רק דשא יבש ווורדים מתים...

ואז אני קולט מחזה מעניין, טפטפת אחת עדיין עובדת, גורמת לשלולית בוץ קטנה להקוות סביבה. רקפת צמחה מתחת לספסל האבן שעליו המורה חביבה פעם ישבה.

האביב הגיעה...

יש עוד תקווה...

יוספוש