(נכתב בשטף בסביבות שתיים וחצי לפנות בוקר אור לט"ז כסלו ה´תשס"ה)

אל תתן למחשבות לעטוף אותך כמו שמיכות פוך, על כל נשמתך המייחלת למנוח. תפסיק לנתח, להעמיק, להציף, להעציב. לך לישון.

אולי אם תגיד את זה לעצמך עוד פעם זה באמת יעבוד. לחשוש של ציניות, מהול בייאוש. הן ממשיכות, עולות מאי-שם, מעומקו של התת-מודע שפרויד וכל מיני כאלו חקרו אותו, מיהם הכל מיני האלו ואיך אפשר לחקור ומהי חקירה ויפה עשה האברבנאל כשקרא לחקירותיו חקירה והניסוח שגוי כי צריך לתת שם אחר לדברים שלהם נתן את השם כי טעות לומר שקוראים לחקירה לחקירה אלא צריך לומר שקוראים למשהו חקירה אחרת זה כבר קרוי כך, כן.

כן. בכל לילה אתה משחק איתן, מנצל את ההפוגה בשגרה היומיומית הזאת (ופעם היה היום הראשון, הלילה הראשון. עם המון תקוות כתובות.) כדי להפנות את המבט אל עצמך, ולא מרפה. אסור להרפות. לא לתת לאף שביב של עצמך להימלט מהעין הבוחנת. כן, אולי היית אמור לעשות את חשבון הנפש בוידוי של קריאת שמע, אבל היית רעב מדי, והיה קר מדי, וקצת קשה לעשות חשבון נפש על הספה מחוץ לחדר כשיש עוד הרבה אנשים מסביב. רק במיטה, בשקט, מתחת לשמיכת הפוך, כשהחושך מאיר (אתה תוהה אם יש עומק ספרותי בסתירה הזו, אבל יודע שהביטוי נכון למקרה שלך.); וחוץ מזה, ממתי מה שהיית אמור לעשות הוא מה שתעשה?

איי, דיוס מיוס. ספרדית שפה יפה. אלוקים שלי. זה בלשון רבים בספרדית. התרגום במשמעות (ומה התיאור המדוייק לזה, חומקת עוברת מחשבה קטנטונת.) הוא אלוקים אדירים, ומעניין אותך מה העלה את האנחה הזו מלבך, מה הבקיע אותה מתוך כל הנקודות והקווים וההסתעפויות שמרכיבות אותך, אל החוץ.

שיעניין, דיוס מיוס, שיעניין.

רילקס. הרפיה. פלוחר, לא? יש מילון ספרדי ספרדי בבית הרחוק, ועכשיו אי-אפשר לדעת אם להרפות זה פלוחר או אנפלוחר, ואתה משווה כל מיני פעלים שמתחילים באֶנְ לבנייני הפעיל, מבזבז את הזמן שלך בעצבנות ובעונג.

אבל אין הרבה משמעות לרגעים האלה בבוקר. כל העומק הלא מובן הזה מרזה, נעלם, והמחשבות אז נעות על ציר הזמן, דקיקות, ארציות, קשורות בקשר הדוק אל המציאות של כאן ועכשיו. ותמיד אתה תוהה אם לשמר אותם על דף, זיכרון בספר, חקוקים על לוח לבך, ואף-פעם אתה לא עושה את זה, כי בעצם השאיפה שלך היא לישון, להתנתק מהם, להירדם, לעבור את השער הזה באופן לא-מודע אל העולם אחר, אחת משישים ממיתה, מעניין למות פעם, וכתיבה במחברת היא הליכה נגד המגמה הזאת.

ובכל זאת, אתה ממשיך לחשוב. כולך רצף ושצף וקצף ומילים דומות שמנסות לחפש את הקשר ביניהן וחיים במילים ושקט ורווח והצלה שיעמוד ליהודים ממקום אחר כשאסתר תאבד, כלומר שהיא לא תחשב יהודיה, הו, אסתר, מונקת מרדכי, חנוכה מתקרב, אני כל-כך רעב.

אתה יודע שמתישהו חוט המחשבה יחלש, והמחשבות כאילו יחושו כובד לזרום כך בנשמה שלך, כמו יתושים זקנים. אז, כשהן יניחו לך, תוכל להתכרבל בתוך שמיכת הפוך האמיתית, לעבור את השער הצר הזה, שמפריד בין עולמנו שכאן לעולם החלומות המושך, ולאבד במחי חלום את כל הבניינים שבנית והתובנות שהשגת, עליהן השלום (והחלום, אולי, אבל שנינות צריכה ביסוס. ואולי אתה רוצה להיות פשוט. טהור כזה, פיור, כשרק הצליל גורם לך תחושת עידון שכזו. אז אתה לא רוצה לשחק יותר מדי במילים, ומסביר את עצמך בתמימות, מעושה אולי, כי טוב, כי פשוט, כי בריא.).

כמיהה. כאב. שאיפה. אחדות. אידיאלים. רצון. חולשה. הרגל. הרמוניה.

מחשבות ברורות יותר, משפטים קצובים  ומסודרים יותר, הכל מסמל את ההתקדמות לקראת מימוש אחד מתפקידיו של האדם בלילה.

חבל על דאבדין ומשתכחין.