אלו שלא רצו לעבור את הירדן מערבה, נשבעו להיות החלוץ. ולפעמים, על החלוץ להישבע לא לעבור את הירדן מערבה.

מכונת מלחמה, קראו לאיש, אבל הוא לא היה כזה. לא במובן עטוי הפלדה והבוהק, לא במובן של האש, הדם, העשן וההרוגים. הוא לא היה מכונת מלחמה. הוא היה מכונת חליבה שעברה הסבה. לא לוחם מקצועי, אלא איכר שכיתת את אתו לחרב. לא חייל, אלא חקלאי שנטל רובה ויצא להגן על ביתו ועל ארצו.

אמרו עליו הכל. אמרו עליו שלא יהיה מ"פ. מג"ד. מח"ט. שלעולם לא יוכל להגיע מעבר לפיקוד בשדה. תת אלוף? אולי. רמטכ"ל? לעולם לא. אמרו לו הכל. פעם אחר פעם ניסו להעמיד אותו בפני העובדה שמצבים מסוימים אבודים. "לא אעבור את הירדן מערבה בחיים, עד שאחרון הסורים יגורש מהארץ", הוא נשבע, למרות הרפיון הכללי שאחז בפיקוד. למרות הייאוש. הוא לא היה גיבור המלחמה. הוא לא ניצח עשרות טנקים סוריים עם שלושה טנקים בלבד. הוא לא חצה את התעלה. אבל הוא גם לא חצה את הירדן מערבה, לא עד שאחרון הסורים גורש.

כשהיה צורך במלחמה, הוא לחם. כשלא – העדיף להיות איכר. כשראה שיש צורך בשינוי בפוליטיקה – ניסה לשנות. תמימותו הייתה בעוכריו, הנכונות לתת אמון. הוא לא היה פוליטיקאי. אבל הוא האמין שצריך לשנות – וניסה.

צחקו על איך שהוא מדבר – אבל מי מהצוחקים נפגע מכדור מצרי בראשו? חלק מהרסיסים לא הוצאו מעולם. לעגו לו על החסכנות המוגזמת שלו כרמטכ"ל – אך מי מהלועגים כאב את כאבה של פרוסת לחם שנוצרה בעמל כפיים, ואחר הושלכה לפח? גידפו אותו על לבנון. כעסו על סברה ושתילה. התנגדו לתפיסותיו הביטחוניות. בזו לו על היותו חקלאי. איכר.

והוא היה הוא. איכר עד לשד עצמותיו, חייל עד לשד עצמותיו, וכל כולו אומר גאולת ישראל.

אני מצדיע לך, רפאל איתן, חייל ואיכר,  ואם אי פעם אזכה לחלוב פרה, או לעבוד את האדמה, אזכור את ידיך העוסקות במלאכה, ואת ידיך נושאות הרובה, ואדע: בשלך אני כאן, בשלך הותר לי לבור דרך שאינה ברובה, אף לא במחרשה.

יהי זכרך ברוך.