בשבילי המסע ממשיך. אל תוך בקעה מלאה עצמות הוליכני, עצמות אדם, מבצבצות מן ערמות האפר, הנעליים והשיער. ויאמר אלי: 'בן אדם, התחיינה העצמות האלה?' ואומר: 'לא'. וידם האלֹהים. אל מול הקרמטוריום באושוויץ. מתוך הזוועה מתעצבות להן מילים, לא שלי, אך אני נתתי להן את משמעותן, כאן. והמילים מהדהדות בנפש, על רקע הזעקות וריח העשן והגז, ויש מי שמקשיב, כאילו טיפסו המילים מעלה מעלה, כרוכות סביב עמוד העשן המיתמר, האופף ומחניק את סביבות כיסא הכבוד. "מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים". אינני מבין. אינני מאמין שאי פעם אבין. ובכל זאת, אני יודע. טביעת אצבעותיו של הדייר ניכרת בביתו. "אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים". לא עלי לחפש צידוקים. לא עלי לתרץ. טרוניה בלבי כלפי אחד בלבד, כרגע. כלפי אברהם. "'ויאמר ד' אל אברהם קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך'. ויאמר: 'לא'". לא לי לשפוט? לוויתן יצרת? עולם בראת? ניחא. לא יצרתי לוויתן. לא בראתי עולם. ולמרות זאת, צידוק אחד יש לי. אני היית באושוויץ. איפה אתה היית? אך לא אשפוט אותך. לא אשפוט, כי דבר אחד נוסף היה שם, באושוויץ. וירעדו העצמות, וינועו ויאנחו, ויצמדו עצם אל עָצַמָי, ויקרמו עור, ובשר עלה, ורוח נושבת מהן באפי, אל תוך נפשי, נשימתם נשימתי, נשמתם נשמתי. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך 'בדמיך אחיה'. ויאמר אלי: 'בן אדם, התחיינה העצמות האלה?' ואדֹר בלבי: 'אֶחְיֶה'.