שלום קוראים לי דניאל.
פעם לא קראו לי דניאל, אבל זה לא חשוב, מה שחשוב זה מה שעכשיו, לפחות ככה סיוון אמרה.
אני בחור דיי רגיל, באמת שכן.טוב, אז אולי לא כל כך, אבל זה לא חשוב , כי מה שחשוב זה מה שאני חושב שאני, ואת זה אני לא ממש יודע.
אני חושב שאם הייתי צריך לבחור לעצמי שם, הייתי קורא לעצמי עדן. זה פשוט שם יפה, אבל האמת שהוא לא כל כך מתאים לי. רק אם אנחנו הולכים על קטע של ניגודים, דבר שאני לא נוהג לעשות, לפחות לא בכוונה.
זה לא שאני לא בחור סימפטי, אני דווקא כן, אבל אנשים אומרים שלפעמים דווקא לסימפטיים נדפקים החיים בסוף. אני לא יודע אם זה נכון, אבל יש לי הרגשה שמשהו אצלי פשוט לא בסדר, משהו שאי אפשר לשנות, משהו בי שהוא דפוק, שלמדתי לחיות איתו פשוט כי אין לי ברירה, אבל אני לא יודע מה זה.
אמא אומרת שאני הכי טוב בהכל, אני יודע שזה לא נכון, אבל אני נהנה לשמוע אותה אומרת את זה, כאילו שהיא באמת חושבת את זה. ואני גם יודע שהיא חושבת שאני לא מבין כלום, אבל אני דווקא מבין, אני שומע ואני רואה ואני קולט, למרות כל מה שהם חושבים.
בכל מקרה, מה שאני יודע לומר בוודאות הוא שקוראים לי דניאל ויש לי עיניים כחולות. סיוון הייתה אומרת שהן כחולות כמו הים, אולי אפילו יותר.
סיוון אף פעם לא חשבה שאני לא מבין כלום או שאני טיפש. תמיד היא הייתה מדברת איתי על הכל, ואני לא הייתי עושה הרבה, אבל היא תמיד אמרה שאני החבר הכי טוב שלה, שהיה לה ושיהיה לה אי פעם.
היא ידעה שאני לא יכול לספר את מה שהיא מספרת לאף אחד, לא שרציתי, אבל גם אם הייתי רוצה-אני לא יכול. אבל היא תמיד אמרה שגם אם יכולתי לדבר, היא עדיין הייתה מספרת לי הכל. אני חושב שבגלל זה כל כך אהבתי אותה, בגלל זה אני עדיין אוהב אותה.
היא הייתה הבן אדם שהכי הבין אותי בעולם, לא הייתי צריך לדבר, או לזוז, או לעשות משהו שישדר לה איזה מסר. מספיק שהייתי מסתכל עליה שלוש וחצי שניות והיא הייתה ישר יודעת מה אני חושב או מרגיש.
פעם היא אמרה שאולי בגלל שאני לא יכול לדבר ויש לי את הפגם הזה עם ה...איך היא אמרה את המילה הזאת? כרונזיטים? לא זה לא זה, אוף, אני לא זוכר. בכל מקרה, אז אולי בגלל זה העיניים שלי יכולות לדבר בשבילי. אני דווקא הייתי מעדיף לדבר בשבילי, אבל אף אחד לא בדיוק שאל אותי.
גם כשהביאו לי את האישה הזאת שרצתה ללמד אותי איך לכתוב, ואני בעטתי בשולחן והוצאתי קולות מוזרים, סיוון לא צחקה עלי, היא ישבה איתי ועזרה לי, והיא אפילו לא בכתה שבעטתי בה.
לא עשיתי את זה בכוונה, באמת שלא, אני אף פעם לא מנסה לפגוע באף אחד, פשוט שסיוון עזרה לי עם השיעורים, הייתי צריך לכתוב את כל המספרים מאחד עד עשר וכבר הייתי עייף וצמא, והיד רעדה לי, אבל סיוון לא ויתרה לי, ורציתי להגיד לה שאני לא רוצה יותר, שאני לא יכול, אבל לא היה לי איך.
היא לא כעסה עלי. היא אף פעם לא כעסה עלי. אבל היא מאוד כעסה על הרבה אנשים אחרים.
אני זוכר שפעם היא באה אלי הביתה כשהיה כבר ממש מאוחר, ולמרות שהיא אמרה שהכל בסדר ראיתי שהעיניים שלה ממש אדומות ושהבגדים שלה רטובים. זה היה בערב של גשם, אז כנראה שלא הייתה מטריה.
זה היה מאותם הרגעים האלה שממש שמחתי שאני לא יכול לדבר, כי אם יכולתי, אני לא יודע מה הייתי אומר. אז פשוט באתי אליה וחיבקתי אותה ממש חזק, כדי שהיא תרגיש שאני שם ושהיא תדע שאני אוהב אותה, הכי הכי שבעולם. ואז היינו שנינו רטובים, והיא חייכה, וגם אני.
אז הוצאתי לי פיג´מה אחרת מהארון והוצאתי לה גם בגדים, כדי שלא יהיה לה קר.
היא נראתה בהם ממש מצחיק, כאילו היא לבשה אוהל. היא הסתכלה במראה ושנינו התחלנו לצחוק. צחוק של אנשים שלא בדיוק יודעים על מה הם צוחקים, אבל הם צוחקים, כי זה כיף להם, או כי זה לא, או כי הם פשוט צוחקים וזהו.
אחר כך היא הלכה והכינה לנו שוקו חם, והיא אמרה שמותר לי לשתות אפילו שכבר צחצחתי שיניים.
באותו לילה סיוון נשארה לישון אצלי. אף אחד אף פעם לא ישן אצלי, אז לא הייתה לי מיטה מוכנה, אבל אמא הביאה מזרון ואני ישנתי עליו ונתתי לסיוון את המיטה שלי. היא אמרה שזה הדבר הכי יפה שמישהו עשה בשבילה, ואני זוכר שחשבתי שזה דיי עצוב, שאף אחד אף פעם לא עשה בשבילה הרבה, אבל לא יכולתי להגיד לה את זה, אז רק חיבקתי אותה שוב.
כשקמנו באותו יום בבוקר, כבר לא היה גשם, אבל היה עדיין את הריח שלו בחוץ, אני אוהב ריח של גשם.
סיוון אמרה שהיא חייבת לחזור הביתה, ואני רציתי להגיד לה שהיא לא חייבת, שהיא יכולה להישאר, מצידי לתמיד.
היא הלכה ואני נשארתי שם, עומד בדלת והאף שלי קפא.
אמא אמרה שאם אני לא אכנס פנימה אני אתקרר, ואני משתדל להקשיב למה שהיא אומרת, למרות שגם את זה אני לא תמיד מצליח לעשות. פשוט שלפעמים אני ממש חושב שהיא טועה, אבל אני לא יכול להגיד לה את זה, אז אני מנסה לעשות דברים בדרך שלי, ואם זה לא מצליח לי היא כועסת עלי. והיא אומרת שהיא משקיעה בי כל כך הרבה שלפחות אני יכול להקשיב לה. אבל זה פשוט כי לפעמים, אני צריך לעשות דברים בדרך שלי, ולא בדרך שלה, אפילו אם זה רק כדי לדעת שאני טועה.
לפעמים אני חושב שאני מבין דברים הרבה יותר טוב ממנה, גם אם היא גדולה וגם אם יש לי את הפגם הזה.
אבא אומר שאני הילד הכי אמיץ שהוא אי פעם ראה, כי אני מנסה הרבה דברים חדשים, וכי אני מנסה להתחבר עם אנשים שאין להם את הבעיה שיש לי. אני שמח שהוא חושב שאני אמיץ, אבל אני לא כל כך מבין בזכות מה קיבלתי את התואר הזה. אני בסך הכל בן אדם רגיל עם משהו אחד שונה, וסיוון אפילו אמרה בעצמה שלפעמים אני הרבה יותר מפותח מאנשים רגילים, ושאולי אני האיש הרגיל ולכל השאר יש בעיה.
זו תיאוריה מצחיקה, שרק אני בסדר וכל השאר לא. אני יודע שזה לא נכון, אבל לפעמים אני חושב על זה שאולי בעצם אני צריך להסתכל על אנשים אחרים כאילו להם יש בעיה, כאילו הם שונים, אבל מצד שני גם אם הם שונים, הם עדיין הרבה, אז בינם לבין עצמם הם לא מרגישים שהם שונים בכלל, כי הם כולם אותו דבר.אז אולי בעצם אני מיוחד.
אני אוהב להרגיש מיוחד, רק חבל שאני לא יכול לדבר. כי אם הייתי יכול אז כל המצבים האלה שאני רוצה כל כך להגיד משהו אבל אני לא יכול, לא היו, ובטח הייתי הרבה יותר שמח. חוץ מזה הייתי יכול להסביר את עצמי, ואז אפילו אמא הייתה רואה שאני מבין, ושאני לא איזה חפץ שדברים עוברים לידו והוא לא קשור אליהם.
אני יודע שאולי אני קצת מגזים, אבל לפעמים ממש נדמה לי שזה מה שהיא חושבת.
לפעמים גם כשאני כותב כל מיני דברים אז אני חושב שאולי בחלק מהדברים אני מיוחד.
אבא אמר שכל אחד מיוחד במשהו, והוא רק צריך למצוא את המשהו הזה ולהבין שהוא עושה אותו ממש טוב, ואז הוא יכול ליהנות מ...איך הוא קרא לזה? מהכישרון שלו.
כשעוד לא ממש הבנתי מה זה כישרון אז חשבתי שהכישרון שלי הוא בעיניים שלי, אבל עכשיו אני מבין שזה לא ממש יכול להיות, ואני עדיין מחפש אותו.
אני גם לא ממש אוהב הרבה דברים שאנשים עושים. נגיד יש הרבה ילדים שבמקום שאני לומד בו, משחקים כדורגל, ואני לא אוהב את המשחק הזה.אני בכלל לא כל כך אוהב לרוץ, כי הרגליים שלי מסתבכות ואני נופל. חוץ מזה גם יש עוד הרבה ילדים שרצים ואני עלול להיתקע בהם בטעות ויכול לכאוב להם, וגם לי.
והכי מוזר זה שיש ילד אחד שעומד בתוך מסגרת של ברזל והוא צריך לעצור כדורים, את זה אני לא מבין, למה שמישהו ירצה לעמוד שם?
אני זוכר שגידי, שהוא חבר שלי לפעמים, כעס עלי שאני לא משחק גם, אז ניסיתי לשחק ובמקום לשמוח הוא רק צחק עלי כל הזמן, ומאז אני לא משחק יותר.
מאז גם אני לא כל כך חבר של גידי, רק לפעמים, יש לו מצבי רוח, כמו לאמא שלי.
יש דברים אחרים שאני אוהב לעשות. נגיד, אני מאד אוהב לשחק במחשב. יש משחק אחד שאבא קנה לי ליום הולדת שיש עיגול צהוב קטן עם פרצוף והוא צריך ללכת במבוך ולאכול כל מיני עיגולים קטנים צהובים בדרך, ולברוח מהיצורים הרעים שרוצים לאכול אותו.
כשקיבלתי את המשחק הזה ישר הראיתי לסיוון, והיא אמרה שהיא חושבת שלפעמים היא היצור הצהוב הקטן שבורח מפני היצורים הרעים. רציתי להגיד לה שזה לא באמת. שזה רק משחק, ושאף אחד לא רודף אחריה, אבל לא יכולתי.
אני חושב שהיא הבינה גם בלי שאמרתי, כמו שהיא תמיד מבינה, כי היא אמרה שהיא יודעת שזה בסך הכל משחק אבל שלפעמים היא תוהה אם החיים הם לא משחק אחד בעצמם. אני לא יודע אם זה נכון, אבל הייתי רוצה לחשוב שכן. אני אוהב משחקים.
זה גם יכול להיות דיי הגיוני, כי בסך הכל זה כאילו שאנחנו חיילים עצמאיים כאלה, ואנחנו הולכים בהרבה מקומות ועושים כל מיני דברים. ואולי יש מישהו שמסתכל במסך ממש גדול ויכול לראות אותנו, והוא השחקן הראשי או משהו כזה. גם כמו במשחק אמיתי, לחיים יש סוף.
הרבה פעמים חשבתי מה קורה כשמתים. אני זוכר שסיוון סיפרה לי שסבתא שלה מתה, ואני גם זוכר שהיא בכלל לא בכתה.היא הלכה להלוויה שלה, אז היא הייתה צריכה ללבוש בגדים שחורים, ואני חשבתי שאם היא לא בוכה, אז היא בטח לא עצובה, אז למה שהיא תלבש בגדים שחורים?
אחרי ההלוויה היא הלכה עם אמא שלה לסבא שלה, למרות שהיא לא רצתה ללכת. היא אמרה שאם יכלה היא הייתה הולכת לים, ואני עדיין לא מבין למה היא לא הלכה.סבא שלה במילא לא היה מזהה אותה, לאמא שלה לא ממש אכפת וזה לא כאילו לא יהיה לה נעים מסבתא שלה,כי היא במילא מתה.
אם סבתא שלי תמות, אני חושב שאני אבכה, למרות שאני לא בטוח.
אני לא ממש חושב שהיא אוהבת אותי. כאילו, היא מביאה לי הרבה ממתקים שאני אוהב והיא תמיד נותנת לי חיבוק כשהיא באה אבל אני דיי בטוח שהיא חושבת כמו אמא שאני לא מבין שום דבר, ושאני בכלל לא חלק מהעולם האנושי. אם היא תמות אני לא אלך לים, כי אין לי מה לחפש שם. אם סבתא תמות אני חושב שאני אלך לסיוון, אני תמיד יותר אוהב שיש איתי עוד מישהו,במיוחד אם זאת סיוון.
בלילה אם יש לפעמים סופה ממש חזקה, או גשם, או ברד שדופק לי על החלון, אז לפעמים אני ממש רוצה להרים את הטלפון ולצלצל לסיוון. אבל גם אני אצלצל, והיא תענה, אני לא אוכל לעשות הרבה חוץ מלהוציא קולות מוזרים שלא אומרים שום דבר. אז אם אני מפחד, אני יכול רק ללכת לאמא או לאבא.
פעם באתי לאמא כי הייתה סופה ממש חזקה ומפחידה כזאת, אבל היא לא ממש עשתה שום דבר, רק אמרה לי להתגבר ,ושאני ילד גדול ולחזור לישון. לאבא אני לא בא, כי הוא חושב שאני אמיץ, ואני לא רוצה שהוא יחשוב שהוא טועה. אני גם אף פעם לא מנסה לסמן לו שאני מרגיש שהוא כועס עלי, כי אם הוא כועס עלי ואני אגיד לו כזה דבר, אז אולי הוא יכעס יותר, ואני אוהב את אבא, אני לא רוצה שהוא יכעס.
ההורים של שרון התגרשו לפני חודש, והיא בכתה הרבה.
שרון לא חברה ממש טובה שלי, אבל היה לנו טיול מהמקום הזה שלנו וישבתי לידה באוטובוס, אז היא סיפרה לי. זה קצת קשה להבין איך שהיא מדברת, כי יש לה גם משהו שהוא קצת שונה, אבל הבנתי את הרוב.
עכשיו היא גרה עם אמא שלה, אבא שלה עבר לבית דיי רחוק מהם והיא יכולה לראות אותו רק פעמיים בשבוע בשעות קבועות.
אם ההורים שלי היו מתגרשים אז אני הייתי רוצה לגור עם אבא.
כי אבא חושב שאני אמיץ, ואמא סתם חושבת שאני איזה יצור טיפש.
למרות שאולי אז הייתי מתגעגע מאוד לאמא,למרות שלפעמים אני קצת נעלב ממנה, כי תמיד כשמשהו חסר אז פתאום שמים לב אליו יותר ורוצים אותו יותר. נגיד לפני שבוע שנגמרה לנו הבמבה בארון אז פתאום שמתי לב עד כמה הייתי רגיל לפתוח את הארון ולמצוא שם שקית של במבה, ועד כמה זה חסר לי ורק התחשק לי במבה עוד יותר.
*פרק ראשון יפורסם בקרוב (אני מקווה)
תגובות