זה היה בסוף הקיץ. האוויר היה פושר. ככה ככה, לא כמו במרכז הארץ, שם המזגן מאדה כל אפשרות למחשבה יצירתית. הצפורים צייצו, והאפונה הריחנית גם, כי בא לה. כל עוד זה לא מפריע לאף אחד זו זכותה של האפונה לעשות מה שבא לה. האמת היא שזה הציק לציפי, הממונה על הסדר הציבורי. אבל בגלל שאף אחד לא שם על ציפי, ואין סדר ציבורי כבר שנים, גם האפונה שמה פס. לא היה שום סימן באופק לכך שהולך לקרות משהו רע היום, ובאמת לא קרה שום דבר רע. ברוך השם. הגעתי בזמן למניין של עשר, בדיוק כשכולם קפלו את התפילין, התפללתי מהר והשגתי אותם ואז הלכתי הביתה, מפנטז על ארוחת בוקר דשנה. בקיץ הזה, בדוק, העצמות שלי הכבידו באיזה ארבע קילו. כנראה שאני ממשיך לגבוה. איך שאני בא לחצות את הכביש עובר שם אוטו, ולא סתם אוטו, אלא משהו מיוחד. הוא היה בצבע לבן. אני יודע שזה לא מיוחד, פשוט אני די חלש בשמות של מכוניות, אבל אל תספרו את זה למיכאל מהסניף כי הוא יסתלבט עלי עד חנוכה. והאוטו נסע. בבית הכנתי לי חביתה צנועה מחמש ביצות, ונדמה לי ששמעתי את אמא מיבבת על הכיור, בידיים מקציפות ופה רוחש תפילות מעומק הלב משפטים כמו "אפיסת כוחות". היא מאוד פיוטית, אמא שלי. נראה לי שממנה ירשתי את הכישרון. אז שיחקתי קצת במחשב, וכשהתעייפתי מהפעילות הלכתי לנוח. כך נראה יום בחופש שלי, המורה, ונראה לי שעדיין יש לו פוטנציאל לא ממומש. אפשר אולי עוד חודש חדשיים לפני שחוזרים ללימודים?