אתם באמת לא רואים אותי? אני עומדת כאן כבר שנים. מחכה. לא מזמן אבדתי את סבלנותי, והגעתי להחלטה - הראשון שיבוא ייבחר. הוא לא צריך להיות מיוחד או מעניין, גם לא צריך להתאים לי. העיקר שיהיה לו מקום בשבילי. גם אם לא ספציפית בשבילי, אלא בשביל כל מי שזקוק. הוא יהיה, באופן וודאי, אדם טוב, שלבו נמצא במקום הנכון, שאלולא כן לא נפגש, ולי זה מספיק. את השאר אפשר לבנות יחד (ימינה בפניה הראשונה, שמאלה עד הסוף). לילה לי בפנים ובחוץ, ערפל סמיך מסתיר אורות חולפים של אנשים ומכוניות. הוא לא הגיע, ואני עדיין בטרמפיאדה. והרי הבטחתי לעצמי, שעל הטרמפ הראשון אני עולה. אבדתי את הסבלנות.