את רגעי האימה ההם יהיה קשה לי לתאר ועוד יותר מכך להסביר. כיצד מספר משפטים מפיו של אדם שנתפס בעיני כמשוגע ירדו עד חדרי ליבי וזעזעו אותי עד יסוד. כיצד התבונן בי כאילו הוא רואה דרכי ומשקף את מחשבותי הכמוסות ביותר כבצילום רנטגן. ואיך זה יתכן שבמרתף בית המשפט בת"א תפס אותי רגע של פחד עמוק יותר מכל השעות עם החוקרים, הימים בתאי המעצר ובצינוקות.
את רועי פגשתי לראשונה בתחנת רכבת מרכז. בעודי חוזר מהליכה מקצה הרציף ניגש מולי חרדי צנום ובקול רך הציג את עצמו ונתן לי חוברת שחיבר בשם מפתחות הבריאה עליה התנוססה תמונת הרבי מחבק ספר תורה. דברתי איתו ואמרתי לו שאהבתי מאוד את דמות הרעבע בחייו, אני שמור עד היום את הפרוטות שקבלתי (לחלק...) בביה"ס היסודי וכל מפעל קרוב הלבבות חובק העולם של חב"ד מפעים אותי מאוד. יחד עם זאת הוספתי בלחש, לעניין המשיחי אני לא מתחבר, וזה מזכיר לי את הנצרות. רועי לא נפגע מדברי וביקש לספר לי שני סיפורים המוכיחים שהרעבע חי וקיים ועוזר למי שקרוא לו לעזרה. הוא החל לספר לי על חמו שנתקע בסופת שלגים ברוסיה וכשחש שפסו כוחותיו והוא עומד להיקבר, זעק מקרב ליבו והרעבע הגיע, הושיט לו יד אבל חמו חשש לאחוז בידו, או אז תפס אותו הרבי בגרטל (אבנט) ומשך אותו החוצא. את הסיפור השני לא הספקתי לשמוע כי הרכבת שלי הגיע ונאלצנו להיפרד.
הזמן ממיס את הפרטים ומאפשר לאמת הפנימית להיחשף מבעד לזיכרון העובדות. כבר איני זוכר לאיזה דיון נלקחתי באותו פורים כשרקדתי עם החסיד המשוגע במרתף, אבל אני לא יכול לשכוח את המאמץ ההרואי שלו להתרומם מעל המצוקה ולהתגבר על הקושי לתפקד בלי התרופות שנמנעו ממנו. כשתאר כיצד השתולל בגלל שגרושתו מנעה ממנו לפגוש את ילדיו מבטו היה רווי כאב, אבל אח"כ דיבר בהתרגשות רבה על חידושי התורה שגילה. רגע אחד עיניו בלטו כאדם הסובל ממיגרנה קשה, ורגע לאחר מכן הן נעורו והקרינו וחדרו אותי כאילו הייתי שקוף.
הגעתי עם הרכבת של שמונה בערב לת"א וגיליתי שיש לי ארבעים דקות לחכות לרכבת הביתה. עליתי לתחנה ופינקתי את עצמי במשקה פירות וקריאה. כשחזרתי לרציף פגשתי על הגשר את רועי וצחקתי בשמחה, נו קבלתי הזדמנות לשמוע את הסיפור השני והוספתי לפני שענה לי, אז מה כל מה שצריך זה לצעוק רעבע תציל אותי והוא יבוא?!
רועי הבטיח שכן וסיפר לי עוד סיפור מופת על הרעבע.
החסיד מילמל מולי שלפעמים הוא מרגיש שהוא הרבי ואז חידושי התורה שהוא מגלה יכולים להאיר את העולם כולו. הוא הצטרף אלי להליכה הלוך ושוב במרתף בית המשפט המעופש והמשיך למלמל דברים מסוג זה. אחר כך עצר אותי ודיבר על כוחה של אמונה. דיבורו התרכך ועיניו קרנו. אם נאמין באמונה שלמה יהיה בכוחנו לעבור דרך הקיר הזה, אמר וכיוון כף ידו לקיר עליו נשענו. זמן קצר לפני מעצרי ראיתי את הסרט מאטריקס ומחשבות מסוג זה התרוצצו בקירבי בשעה ההיא שהמציאות שלי נראתה כאשליה. זה לא יתכן ששוב ושוב מאריכים את מעצרי על לא עוול בכפי, זהו מבחן אמונה ואם אאמין מספיק חזק אוכל לשבור את הקירות הללו, חשבתי לעצמי. הפתיע אותי מאוד תאור הדברים שיצאו מפיו של החסיד, ממש כאילו ראה אף הוא את הסרט, מה שברור כלא אפשרי לאדם חרדי כמותו.
שוב פגשתי את רועי, הפעם הפתיע אותי ברכבת מרחובות לת"א. שוחחנו בניחותא והשבתי להצעתו בכן, הייתי רוצה לכתוב לרבי, הייתי רוצה שהזעקה שלי תגיע לקב"ה, אבל אתה צריך להבין שבניגוד אליך אינני מאמין במציאותו המוחשית ולא כל שכן שהוא משיח. רועי בנועם ורוך ניסה בסיפורי אותות ומופתים להאיר את עיני ואני נותרתי בעמדתי, אבל הוספתי אתה יודע מה, בכל זאת אני חייב להתוודות שאני מרגיש שבמובן מסוים הרעבע אף עזר לי פעם אחת.
לא סיפרתי את זה לאף אחד ואפילו ביומן שכתבתי לעצמי בימי המעצר נמנעתי מלתאר את תחושותי אז. החסיד המשוגע ממש קרא את מחשבותי. הייתי בסוף שנת האבל על אבא כשעצרו אותי ומלבד הפעמים שהגעתי למרתף בית המשפט נמנע ממני להגיד קדיש. כששמעתי שעומדים לעצור את אשתי ולקחת את בנותינו התחלתי ממלמל קדיש ללא מנין במרתף חדר החקירות במשטרת הרצליה, אבל עצרתי בעצמי. באותו פורים הכאב שב וחדר אותי והמחשבות הללו חזרו והנה מגיע המשוגע הזה, אומר לי שהוא הרעבע ומתבונן לתוכי ומספר לי שלפעמים הוא אומר קדיש יחיד. הזדעזעתי ונבהלתי, חשתי שהוא חדר לנבכי נפשי ובוחן אותי אם עברתי את הגבול. אמרתי לו תשמע זה אסור. עיניו כבו והוא התיישב אבל אני הרגשתי שדבריו נועדו בעצם להזהיר אותי ולהציל את נפשי.
אז הרבי אמר לך שהכל יהיה בסדר? שאל רועי במאור פנים. לא, לא, הוא בעצם הציל אותי מעצמי, לכאב ישנה לגיטימציה עד גבול מסוים שאסור לחצות אותו, היום אני מבין את סכנת הטרוף, התהום שעל פיה התהלכתי, אם לא הייתי עוצר בעצמי. אני לא מאמין שהרעבע הוא המשיח אבל אני מודע לכך שבאופן אבסורדי הסיטואציה המטורפת ההיא החזירה אותי למציאות ושמרה על שפיותי, ועל כך אני חייב לרעבע תודה.
