הוא עמד שם, על הכביש בתנוחה תמימה שכזאת כאילו ערפל כיסה את עיניו, מתעלם ממציאות שאליה נקלע נגד רצונותיו. ראיתי אותו עומד שם, אמרתי לו צעקתי לו! שיזוז, שיעוף, שיתרחק משם.. אך לא. לא. הוא לא שמע.. ולפתע התנפץ הרגע אל תוך עיניו והוא קלט אותי ראה אותי דוהרת לכיוונו. איך אני אעצור??? אני לא יכולה לעצור! זה בכלל לא יעזור. אני רק אעוף לי הישר מהשמשה הקדמית ואז עלולים להיות שני קורבנות חסרי אונים. סוף סוף המבוהל יצא מתמיהותיו מעמידתו המוקפאת על הכביש ונס על נפשו לכיוון ימין אך הקדמתי אותו. זזתי אני לימין מתוך תחושה פנימית. תנועה שהייתה אמורה להציל אותו- הפכה לתנועה שהרגה אותו. דבוק לגלגלים. עוד אחד שהלך לו על הכביש. נכתב לעילוי נשמת הציפור שדרסתי.כביש צפת-מעלות.תשס"ד