אָרִיאָדְנָה כליל סונטות יהונתן דוד הקדמה כליל הסונטות מבוסס על הסיפור המיתולוגי של תיזאוס ואריאדנה. מינוס, מלך כריתים, לאחר ששכל את בנו (אנדרוגיאוס) בידי בני אתונה, החליט לצאת למלחמת נקמה. לאחר שהביס את האתונאים, הטיל עליהם לשלוח לכרתים שבע בנות ושבעה נערים, קרבן אדם למאכל המינוטאורוס המינוטאורוס היה בנו החורג; בן הכלאיים – חציו אדם וחציו פר – אשר נולד לאשתו, פסיפאה, כתוצאה מתשוקתה הנתעבת לפר. המינוטאורוס נכלא במבוך אשר תכנן דידלוס בכרתים. תיזאוס נשלח כקורבן למינוטאורוס. משהגיע לכריתים, התאהבה בו אריאדנה, בתו של מינוס, והחליטה לעזור לו. היא נתנה בידיו את חוט-אריאדה, בעזרתו מצא תיזיאוס את דרכו חזרה מן המבוך לאחר שהרג את המינוטאורוס. על פי אחת הגירסאות, נטש תיזיאוס את אריאדנה על האי נקסוס בדרכו לאתונה. ביגון החרטה, שכח תיזיאוס להחליף את המפרש השחור של ספינתו במפרש לבן (סימן מוסכם בינו ובין אביו – אם ישוב חי יהיה המפרש לבן, אם ימות – יתנוסס מפרש שחור). אביו, כשראה את המפרש השחור – בחושבו כי בנו מת, איבד את עצמו לדעת מצער וקפץ אל הים. אל מותו. א בּבהלת היקיצה בשל דממה לא רגילה נפקחת עין תכלכלה בּחלחלה בּלתי נשלטת איֶה הלך בּבַת עֶיְנִי, משב הרוּח הפורטת עַלֵי מֵיתר בּתוך ראשי המנגן בּלִי מְחִילָה "נִנְטַשְת בָּדד על אִי בּוֹדד, הלך תזאוס, אוּמללה" בּחוסר אמונה מוחלט את מיץ התובנה חולטת "אני לבד", "לבד אני", עונה בּת קול, חולף בה רטט כּנמרה בּתוך כְּלוּבָהּ, חזָהּ נוֹהֶם, נושף קללה: לוּ רק תליתי את עצמי בּחוט אשר התווה לוֹ דרך בּתוֹך מבוך האין מוצא, כּשלחיי היה עוד ערך לוּ רק נִיצַח המִינוֹטַאוּרוּס ולא נחלץ בריא בספינתו המשחירה אז לא יצאתי אל הדרך ואבדון גם לא חיכה לי בסופה, גזר דין עב כֶּרך כלל לא כּתב לי אהובי כמעשה לא אבירי. ב כלל לא כּתב לי אהובי כמעשה לא אבירי. שחור המפרש המתנפנף על ספינתו המתרחקת היה מקסם של שווא חולף, כאאוס חרש מצחקקת לשמי הלילה טרם שחר, במשב צפריר שירי. אצבעותיה הוורודות עוד מלטפות את שערי כאם לוטפת את בתה בעדינות, כמבקשת לעכב יקיצתה למציאות, רוצה עיקשת להותירני בחלום, בצמר גפן צמרירי. שחור המפרש המתרחק הרחק הרחק – אבד באופק זה לא קורה לי באמת, הלב פועם, מאיץ הדופק בעורקיי, אני אומרת לעצמי: "אל תשברי" "הוא עוד ישוב, לא יתרחק, יתפוש עצמו, זה לא הפרק האחרון שבחיי, עוד גורלי מנה לי חלק זה רק חלום מבעית ותו לא, אך ורק סיוט שיקרי. ג זה רק חלום מבעית ותו לא, אך ורק סיוט שיקרי אומר תזאוס לעצמו, קול מצפונו כך להרגיע בספינתו חוצה גלים, דרכו אתונה להבקיע היא תהפוך אט אט לצל, לא עוד תקרא לו "יקירי" "אהוב לבי, גיבור שלי, אתך כאיקרוס אמריא אל חום השמש הלוהטת, הקוראת לי להגיע אל חום גופך המסנוור, אל השמים להרקיע ימסו נא נוצותיי מייד, הן תתפשני אבירי" קולה נמוג כערפל, אשר השמש מגרשת רחקו ממנו ספניו, איש לא מעז אליו לגשת ואם יפנה לאי מהם, מייד ימציא לו אמתלא להתחמק, עד תראה בקצה האופק היבשת אשר הולכת וקרבה, כסות נעורים עודה לובשת היא מתעוררת לחיים מתוך טבור האפלה. ד היא מתעוררת לחיים מתוך טבור האפלה... ובמיטת האפיריון עוד מתהפכת, מתאוששת בתוך לבה יוקדת אש אשר שורפת את הושט מצימאונה לזר ההוא שאמש פתע התגלה כשמספינת הקורבנות על חוף כרתים אתמול עלה גופו בנוי לתלפיות ועל פניו אותה ארשת אשר שמורה לבני אלים. מבט אחד – נפלה בַּרֶשֶת אהבתה, הוי אומללה, ניצתה עבור קורבן עוֹלָה ושתי קבוצות של אומללים יורדות לחוף שפלי עיניים תשורת מזון לפר פראי: שבע בנות ורודות ידיים, שבעה בנים, קורבן אדם על חטא שאין לו מחילה ועיניהם המושפלות, שלא יראו אור מחרתיים, קבורות בחול, אומרות תפילה, אך הוא מנגד, לשמיים נושא עיניו, היא נבוכה ואת עיניה משפילה ה נושא עיניו, היא נבוכה ואת עיניה משפילה, מילה אחת והיא שלו, (אך הוא עדיין לא יודע) ובלבה התחבולות כבר נרקמות, איך תסייע בידו עד כי ישוב ואף יקצור לו תהילה מייד עמלה וגלגלה סְפֵירת חוטים עגלגלה נתנה לו חרש בידו, והוא לדעתה קולע כיצד ישוב על עקבותיו. הוא בעיניו אותה בולע תזאוס גבר חלומות אבל אולי לא בשבילה? אך מצפונה - במחילה - קולו נדם למול הגבר המתמתח כארי אשר לוטש עיניו בעדר עד כי יבחר צבייה תמימה ומבטו האכזרי כבר מחשב את המרחק אשר בינו ובין האֵדֶר ואף לאן תוכל לרוץ משיפריע את הסדר... והיא חושבת בליבה "מבט הגבר מסתורי" ו והיא חושבת בליבה "מבט הגבר מסתורי" אך מי ידע כיצד המויירה את חייו שלו רוקמת איך קְלוּתוֹ בּתְנוּעָה אִיטִית משְלַל חוּטיה היא פורמת את חוט חייו של האדם אשר אורכו זערורי לאקסיס את אורכו תקבע במבטה האפרורי ואטרופוס במספרי הגורלות תהא גוזמת את חוט חייה האוזלים, כשהיא תקרוס פתאום אילמת ולנפשה יחל סוף סוף אותו מסע סהרורי אל משכנה של פרספונה, ומשם היא לא חוזרת לעולם, מן הסירה העמוסה כמו כוורת של דבורים, צפופות צפופות, על הנהר הסגרירי נהר דמעות, עליו ישיט אותה ספן עטוי אדרת יחד עם כלב תלת-ראשי אשר נוהם מן השרשרת מי שעולה על הסירה, עולה על עורק חד-סטרי ז מי שעולה על הסירה, עולה על עורק חד-סטרי זאת לא ידעה כשהושיט לה את ידו המסוקסת כשעזר לה לעלות על ספינתו; מן המרפסת אביה, מינוס מתבונן בה, בעיניו מבט נָכְרִי והיא פתאום אישה זרה, והוא שואל: "התיקברי הרחק ממְקוֹם-הוּלדתך? ואם אישך פתאום יגֶס את צעדיו? הרי בפיו עוד לא קרא לך מאורשׂת... אך היא מפנה את מבטה מן הזקן הערירי ההחלטה כבר נחתמה ולא ניתן כעת לסגת כעת אתונה היא ביתה ושם תשב, תהא אורגת מחלצות לילדים ובעלה יכלכלהּ ועוד שנים, כשתירדם בזרועותיו, זקנה מופלגת, עוד בלבה תחוש כפי שהיא אליו כעת עורגת, היא לא ידעה שחלומה במחי אחד עוד יבולע ח "היא לא ידעה שחלומה במחי אחד עוד יבולע האומללה" חושב תזאוס, לא מוצאת נפשו מנוח מחשבותיו הוגות בה שוב ושוב, חובה עליו לזבוח ההקטומבה הקדושה, שמעליו תסיר קללה מאה פרים יקריב לזֶוְס, שיכפרו על העוולה מאה ימים אולי תחייה עד שינטוש אותה הכוח ונשמתה תרד דומהּ, ולא תמשיך יותר לגנוח חרפת רעב תנגוס גופה, היא תראה כמו צִילהּ את פתיל החוט של אריאדנה עוד שומר הוא כמזכרת יהיה תלוי על צווארו כשישוב למלוך בקרת עם אביו זקנו השׂב המחכה לשׁוב לראות את בנו עתיר התשבחות, עלילתו המסמרת יספר לו לעת ערב, וכל פעם קצת אחרת כיצד התווה לו אז החוט נתיב במבוך הבלהות ט כיצד התווה לו אז החוט נתיב במבוך הבלהות בחושך לא ניתן לראות ואין לחוש-כיוון שום ערך חושב על כל האימהות אשר שכלו בניהן בדרך זו שנרמסת לרגליו, בעוד ידיו מגלגלות מן הכדור המגולגל, פורמות לארץ עוד ועוד "הוי, המרקיע במרומים – עשה שיוותר הסֶרך ושיספיק לי כל אורכו", לחש תפילה, כרע גם ברך עד שניצב בטבורו של המבוך, רגליו קופאות למול הפר המנער למול עיניו את הקרניים ומרתק את מבטו מקפיא הדם, והעיניים נעוצות בחוד חרבו המבהיקה, ומוודאות שלא ינוע ממקומו וכל תנועה של הרגליים זוכה לנהמה גדולה... זיעה קרה על הלחיים אך עוד לבו פועם עיקש, לא מנבא לו נוראות י אך עוד לבו פועם עיקש, לא מנבא לו נוראות המינוטאורוס שועט לכיוונו ומנגח בקרניו את המגן המהדהד ומשלח את גופו המטולטל לאדמה, ומתכהות ידיו בדם, אך על המוות לעצור ולחכות אחד מהם עתיד למות, הפר נוחר, יורק, צורח תזאוס פתע מתרומם, חרבו המהירה שולח אל ארובות עיני הפר, אשר לפתע מזהות את שרביטו של המלווה המסונדל בזוג כנפיים אשר יוביל את נשמתו של היצור בן הכלאיים המחרחר על העפר בקול ייאוש יבבני לא מאמין כי בא קצו ביד אדם נפל אפיים חוט החיים שלו עצמו נגזר בזוג המספריים והוא עושה כעת דרכו אל הנהר הבוצני יא והוא עושה כעת דרכו אל הנהר הבוצני משם לא שב עדיין איש (ובטח לא ישוב אף פעם). כשיצא מן המבוך המפותל, הרעים הרעם במרומים, ואף עופף מן ההרים עוף דורסני עדות לברכתו של זוס; קול הצווחה הצורמני העיר מייד את אריאדנה משנתה, בפיה טעם ההתרגשות; קולו של מינוס מתגלגל בחמת זעם והוא קורא לה לעצור: "בתי חכי, אל תעני" "לקריאתו של האויב, היזהרי מנפול ברשת אהבתך, הן בביתו עוד מחכות לו בת ואשת- נעוריו", קורא לשווא ושתי עיניו מצטעפות הלוואי ידרוך האל אפולו את חציו בתוך הקשת ויךְ גופי ולא אראה איך את חייה מקדשת בתי לשווא, הגדלתיה וידיה מטמאות? יב בתי, לשווא הגדלתיה וידיה מטמאות?... "אבי, אבי, כיצד חטאתי, לא שמרתי אמוניך תיפול עלי חמת האל, תיפול עלי ולא עליך הנה צדקת, לא שעיתי כשניבאת נוראות... אני לבד על אי בודד ולא אוכל יותר לראות את מבטך המנחם, יותר מכל, את זיו פניך זו אחר זה, בת אחר בן, אומלל, שכלת ילדיך" והדממה המקפיאה התעוררה לקול קריאות השכם, ערב, בכל שעה עד אשר תמו כוחותיה את צרחותיה הקורעות החליף רק קול נהמותיה עד עילפון, שינה טרופה, בפיה הברות תמוהות ולפעמים אל תוך הים היא רצה. איש אינו יודע כמה ימים, או שבועות, או חודשים עברו עליה שם על האי. דרשה נקם, בקשה נסים ונפלאות יג שם על האי. דרשה נקם, בקשה נסים ונפלאות. ומצפונו שוב לא מרפה, ומהדק סביב הגרוגרת לפיתתו, ובני מעיו סוחט, חופר כחפרפרת עד כי החנק מייסרו, ושתי עיניו בוהות, דוהות בשתי ידיו לופת פניו ולא חושב על הבאות; על הסימן אשר סוכם שכח לשמור מכל משמרת אם בחיים ישוב – מפרש לבן יונף, ואם אחרת מפרש שחור עוד יתנוסס ויבשר לו נוראות לאב שכול, אשר ניצב למול הים, וגוש עופרת בגרונו, נשימתו מכביד, מטיל עליו סחרחורת "הנה ספינה מן המרחק המביאה אלי את בני..." אך הספינות המתקרבות לוחשות לו חדשה אחרת הבן אבד, הידיעה בבת אחת ראשו חודרת... אביו קפץ מראש הצוק, ביקש לו קבר אלמוני יד אביו קפץ מראש הצוק, ביקש לו קבר אלמוני. תזאוס נם שנת ישרים על הסיפון בּירכּתַיִם הספנים ההמומים לוטשים עינם, בוהים במים גלי הים והרוחות במן משב יבבני שרים קינה. על פני הבן נסוך מבט כה רציני והוא חולם איך בקרוב עומדים הם לשלב ידיים ליפול איש על צווארו רעו, להתחבק; ובינתיים הספנים שלו מושים מתוך תהום לא סלחני גופת מלכם, נאלמים, איש לא מעז אל בנו לגשת ולהפר את שלוותו, כמה יפה היא הארשת הנסוכה על פרצופו במין מבט של הקלה אך שתיקתם המעיקה טווה סביבו קורי הרשת מתוך חלום מתוק נפשו פתאום הולכת ונרעשת בּבהלת היקיצה בשל דממה לא רגילה טו בּבהלת היקיצה בשל דממה לא רגילה כלל לא כּתב לי אהובי, אף לא בּגד בּי אבירי זה רק חלום מבעית ותו לא, אך ורק סיוט שיקרי. היא מתעוררת לחיים מתוך טבור האפלה... נושא עיניו, היא נבוכה ואת עיניה משפילה והיא חושבת בליבה "מבט הגבר מסתורי" מי שעולה על הסירה עולה על עורק חד-סטרי היא לא ידעה שחלומה במחי אחד עוד יבולע כיצד התווה לו אז החוט נתיב במבוך הבלהות אך עוד לבו פועם עיקש, לא מנבא לו נוראות והוא עושה כעת דרכו אל הנהר הבוצני בתי, לשווא הגדלתיה וידיה מטמאות? שם על האי. דרשה נקם, בקשה נסים ונפלאות אביו קפץ מראש הצוק, ביקש לו קבר אלמוני.