לקחו אותנו מבלי לומר לנו לאן, פשוט לקחו. הם פשוט דחפו אותנו יחד, בין אלפי אנשים אל תוך הרכבת. זה הייה נורא. הרכבת הייתה מלאה באנשים, מלאה באנשים כמונו שלא ידעו לאן, שלא ידעו למה, רק שנדחפו האחד אחרי השני וניסו להאבק על שאריות האוויר שהיו ברכבת, רק דבר אחד שהם ידעו, הם ידעו כי הם, יהודים. בעודנו אוחזים האחד בידו של השני אנו מנסים לחזק האחד את השני, לחזק כי לא ניתן שיפילו אותנו, לחזק שתמיד נישאר ביחד ונגשים את חלומותינו, לחזק האחד את השני. בתוך כל החיזוקים והפחד ששורר ברכבת ניסינו לברר לאן הנסיעה, ונוכחנו לדעת כי אנו נוסעים למחנה עבודה, אומרים שזה יותר טוב מאשר הגטו בו שהינו עד היום. אומרים, בתקווה שהם צודקים. באותה תקווה נושאים אני וחיים מבטים האחד בשני, לא יכולים לחייך, אבל יש בנו תקווה קטנה. זהו, הגענו למקום כולשהו, הרכבת עוצרת. אנשים לבושי מדי ס"ס עולים אל הרכבת וממורידים מתוכה בכוח את האנשים האומללים, היהודים. אנחנו עדיין אחוזים האחד בידו של השני, מבלי לדעת לאן, מבלי לדעת מה יקרה, אחוזים ביד ובנשמה. העבירו אותנו אל מול איש, שעמד בבגדים מצוחצחים, ראשו למעלה ובידו הוא מסמן לנו לימין או לשמאל. אנו מתקרבים אל האיש, מתקרבים עד שאנו מוצאים את עצמינו מולו, ממש מולו. והוא ישר מסמן להפריד ביננו, כזכר ונקבה. אך לא הסכמנו, לא הירפנו את אחיזת ידינו, רצינו כי האהבה תנצח, כי הכוח המאוחד שלנו יגבור, אך הוא לא נתן לנו, ואנשי הס"ס כבר התחילו למשוך אותי מידו של חיים. הם משכו אותי, הם משכו כה חזק שלא יכולתי יותר. נפרדה ידי מידו. צעקנו האחד אל השני 'אל תתן להם להפיל אותך, ניפגש ביום מן הימים, מבטיחה', ושמעתי את קולו מהדהד אלי בתגובה 'ניפגש'. הרגשתי חזקה ורק אישור אחרון הייתי צריכה ממנו, אך הגרמנים הנאצים שוב החזיקו בי בכוח וניסו להכות אותי כדי שאנוע איתם, אך שאלה אחרונה זעקתי אליו- 'האם אתה אוהב אותי?', ולפתע, ירייה, דם, זעקה, כאב, שתיקה רועמת.