(ללא עריכה- כפי שנכתב לפני שנה ) מומלץ לקרוא עד הסוף לפני הסקת מסקנות! העורב השחור שוב פורס עלי את כנפיו השחורות-אפורות. נוצותיו נושרות אבל נותרו הן סבוכות בערפל שסובב לי על הראש. בעין שחורה גדולה ובוהקת מביט עלי, חושב פעם, פעמיים אם לזעוק לצעוק לקרוע את האויר בקריאה מצמררת צמרות ושיערות. הוא -הוא הדיכאון האפל. קריאה ראשונה. שניה. שלישית. זה הופך מסוכן. אתה לא יודע מי הקורבן הבא. מי מחכה. מי לא ידע. נוצה שחורה גדולה פרועת שיערות נוחתת על הרצפה במעין אנחה של חצי הקלה-חצי הסכמה. הציפורניים אוחזות הן חזק. חזק אוחזות, לא מרפות. הצווחה הבאה היא לא של הציפור האפלה. שקרים.שחור.שחור בעיניים. מהנוצות,מהערפל. מהיאוש שעלה כמו השקיעה האחרונה על העולם. פתאום, מגע קר. טיפה קרה,לבנה ,לחה. שברירית ורכה. פתית שלג נמס על המקור הסגול הנוקשה. האחיזה הופכת רכה יותר,מתגמשת. ה'חיבוק' נהיה חם. היצור הפך עורו, פינה מקומו לכסות הלבנה. משהו מתיישב עליך. רך וחמים. אתה מתמכר לתחושה ונותן לזה לשלוט בך. החמימות רק עוטפת מסביב. אתה לבד. אבל בעצם, לא. לא עוד. משהו נמזג לתוכך, מרווה צימאון פנימי לא מוגדר. ליבך הנפתח לפניך, מטאטא מתוך עצמו את העלווה השחורה הסמיכה. צביטה קטנה. חשמל. זרם חלש שמזכיר שאתה עדיין בחיים, ויותר מתמיד. שטוב לך. שזה בסדר להרגיש ככה וזה נס. בורח. פורס כנפיו. ואתה – חופשי. פלומה לבנה עדינה. ההבנה וההשגה. ההשלמה.