הכסא הכחול מסרב לקלוט בתוכו ילדה קטנה, שיש לה יומהולדת, אבל היא לא שמחה. היא מחייכת 'חיוך תנין' לבדיחה או הלצה וממשיכה להקרין לאויר את מבט הרנטגן שלה. היא מחכה שמישהו יראה אותה. כי היא שם, ומדברים אליה ורואים אותה, אבל לא ממש. היא חשבה לעצמה, אולי אם היא תעמוד על הכסא ותצעק, או אולי פשוט תיפול ממנו, ישימו לב אליה. היא בסה"כ ילדה קטנה. הכסא הכחול, הרצפה האפורה, ובעצם הקירות, כולם בנויים סביבה. זה נראה לה ברור. מה שמוזר, שגם עם כל האנשים שמסביבה, נדמה לה שדווקא הכסא, הרצפה והקירות שומעים אותה ומקשיבים לה. הם לא צריכים להראות, היא יודעת את זה. ובסוף היום, לקראת השינה, היא מתרפקת על הרצפה הקרה והמרגיעה, מתבוננת בירח המלא, וליבה שולח יבבה. FCD כל הזכויות שמורות ליוצרת