בין כל הלבן הזה
אני נזכר איך פרשנו מרכבות
חיברנו סוסים
ודהרנו.
צליפת השוט עוד נשמעת
באזניי
הקולות הסוחפים.
זה בא בהפתעה-
המכשול.
אני משחק בשלהבת הנר
מעבירה בין אצבעותיי
משחזר וחוזר..
חורף שעבר עוד היינו יחד.
[ליצירה]
הנה קטע שנכתב:
אני מדבר בשפת "כולם מבינים"
את שפתיי, אין צורך להניע
את אוזניכם, לוּ יכולתי, היית עוקר ממקומן
שלא תבואו לידי שמיעת המילים
שאותן אני כל כך מסתיר.
ואם לא הייתי שומע אני?
אז את קול החדוּת המדברת לא היית שומע לעולם
ולא יכולתי להגות את המשפט הכל כך חסר.
זו בעצם שעה קלה של רחשי לב היוצאים לקראת ליל
ולא שקַר או גשום בחוץ אלא התקף קנאה אחז
כשלא נותר דבר מלעשות.
הסתדרתי. עם או ללא עזרים, אני מוצא את שלוות הרוח
ובלבד שלא תהיה דקה אחת פנויה.
והמשפט? בסופו של דבר י-(א)ע(מ)ש(ר)ה
[ליצירה]
ענייניות? הרי חוץ מלכתוב "גרועים" ( ומסתבר שאתה טוב רק בזה) אתה לא יודע לכתוב דבר.
רוצה לתת ביקורת? יש דרך ואם אתה לא יודע, חבל מאוד. חבל מאוד.
[ליצירה]
וכך היית רוצה שיראה????
ההתרוקנות
המביאה על עצמה חיים חדשים.
מתעצמים.
אל נוכח השתאות נפשי, חיבוטיי, בשאלה:
ועכשיו, כשאת יודעת הכל,
השלם-
עדיין גדול מסך כל חלקיו?
התעצמות הנפש.
התעלות רוחנית.
חיבור לגבוה.
יניקה ממקור עליון.
רק בצלילה צורנית
ללא "חשיבה תבניתית"
התעלמות מתדמית
מפחדת ממים עמוקים?
אז אמרי לי מה יותר נכון? א ומה יותר טוב?
זו הראשונה.
תגובות