ארבעה קירות לבנים ואור מסנוור. אגרוף לקיר. זה לא מזיז לו. יותר חזק. כלום. ובעיטה. ואין. ובאגרופים קפוצים שכל הקיר יזוז ממקומו, ובעיטה וכל הגוף כנגד הקיר! ושום דבר. זה לא משנה כלום. אני מתיישבת בפינה, רגליים לפנים וידיים לצידי הגוף, בוהה באור המסנוור שלמעלה וחושבת: מה בעצם אני רוצה עכשיו? מה אני רוצה? אין כלום מעבר לקירות האלה. ואין כלום גם בתוכם. אז מה הבעיה בעצם? כלום. אני לא רוצה כלום. שום דבר. פשוט לבד. ככה נולדתי, ככה אני. ככה יהיה לעולם. לא מרגישה צורך במישהו שיקשיב, לא צריכה חיבוק. זה לא מה שיעזור. לא צריכה "זוגיות", לא צריכה אהבה. זה לא יועיל. בסופו של דבר, זה מה שיש. ארבעה קירות ואור מסנוור. אני מנסה שוב להחיות משהו אולי משהו יהדהד לאן שהוא בכל זאת, אני קמה ובכל נימי ליבי ונפשי ונשמתי וכל עוד כוחי בי:דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ואם משהו מזדעזע ונופל וכועס ומתמוטט - זה רק בי בפנים, המעט שאולי עוד נותר. אני נופלת מחוסר אנרגיה טוטאלי, על הפנים, שוכבת על הרצפה, שיש בה מקום בדיוק בשביל זה ולא סנטימטר יותר, כי מעבר רק הקירות שסוגרים ולבנים ואור מסנוור... ולרגע נפתחת דלת ומושטת יד ולא!!!!!! אל תיגעו בי!!!!!!!! וכמו נגעו באש... אין טעם...אני לוחשת... זה סה"כ אני. אין לכם מה לדאוג. אל תהיו אמפטיים כלפי. חבל לכם. אני רק אכאיב לכם. אני רק אפריע. אין בי מה לתת לכם. אין בי כלום. ואולי גם האדמה תבין את זה ותבלע אותי סוף סוף? ואין דלת, כראוי. ושוב אני וארבעה קירות לבנים ואור מסנוור. ואני לא מצליחה לתאר לכם איך אני גם מכה ומשתוללת בכל הכוח (הכעס?) וגם מתכווצת כולי בפינה גוף ללא נשמה וגם כואבת ככ ככ וגם לא מרגישה שום דבר בכלל, וגם רוצה שלמישהו יהיה אכפת, וגם לא רוצה שמישהו יגע בי, וגם רוצה חיבוק וגם לא רוצה שמישהו ידאג לי וגם רוצה להאמין וגם חסרת תקווה וגם רוצה לחיות וגם לא יכולה... ומה הטעם לבכות? (ואולי הכותרת אומרת יותר מכל מה שבכל זאת כתבתי לריק)