אי שם בסמוך לחוג הקוטב שכנה לה עיר צפונית קרה ויפה בשדרותיה הישרות, בתיה המרובעים אך בחוסר הצבעוניות שבה, כל כך קר היה מזג האוויר ששרר בה, הרוחות הצונפות והשלגים, אך קרים ממנה היו תושביה שלא יצאו מגדרם האחד לקראת השני,לא חייכו מתוך טוב אלא לגלגו מתוך ציניות וכל הזמן חיפשו את הרווח ולא את הרווחה. כל מה שלא היה נושא רווח, נפסל בעיניהם על הסף. רגישות ורגש היו מילים פסולות, ייחודיות כל שכן, האנשים התנהלו כמכונות, אהבו והתאהבו רק בדבר או אדם נושא רווח שווה פרוטה. אמנם העיר שגשגה, אך מי שגילה רגישות או כתב יצירה או יצר משהו,או צבע משהו, נחשב לסוטה והורחק מן החברה כמנודה. אהוביה היה עלם תמיר, נבון וטוב לב, שחור שיער שעיניו הירוקות בורקות היו כל אימת שראה דבר שריגש אותו, הוא נולד אל תוך העיר הקרה, אך לא זרם עם רוחותיה הקרות שהיו נושבות בין רחובותיה ובין אנשיה, אף אחד לא רצה אותו בחברתו בשל הייחודיות שבו, הוא נודה מן החברה שאנשיה המרובעים שנאו עגלוליות כלשהיא אשר תאיים על המבנה השלם של העיר. האהבה לא פקדה אותו ולו פעם אחת, בעיקר בשל השמועות והלשונות הרעות שרצו והתעופפו בין העלמות על אודות העלם המוזר הגר בקצה העיר,שמפר את שלומה על ידי תחביביו המוזרים, אף אחת לא רצתה עלם מנותק מן החיים, שאינו נושא רווח באמתחתו ואינו הולך בתלם אשר נחרש למען כל נער בעיר מגיל אפס ועד גיל מאה. לעג וקלס ליוו אותו בכל דרכיו, המבע המיוחד של עיניו נראה בעיני תושבי העיר כמבט שיגעון . השירים שכתב השיגו את ההיפך, דחו, קלקלו ולא סייעו בידו לרכוש אהבה או קידום בחיים, ארון ביתו, ארון העץ המלא, מלא היה במחברות שירה ובציורים שכתב בשעת סיעור נפש מזדמן, מאז שהיה ילד קטן. גיל שלושים וחמש מצא את אהוביה כשהוא יתום מאב ואם אשר מתו שניהם מצער כי ילדם לא זכה לאושר משלו ונותר ערירי וגלמוד לנפשו, מתגורר היה בבקתת עץ רעועה ומטה ליפול בקצה העיר הקרה, פרנסתו הייתה ממכירת עצי הסקה בכפרי הסביבה, ובעת שהיה חוזר ממסלול מכירת העצים, היה מתיישב ליד שולחן העץ המהוקצע שהוריש לו אביו וכותב שיר,אחר היה מעטר אותו בציור מורכב של נוף אנושי במיטב צבעים עזים כגון כחול, ירוק, אדום וצהוב, אחר היה יוצא אל החצר ומטפל בגינת הירק מאחורי הבקתה שלא הצמיחה אלא עשבי תיבול ותפוחי אדמה. לילה סוער אחד מיני רבים,כשענני שמיים הוריקו פתותי שלג אלי ארץ, נם אהוביה את שנתו במיטה הרעועה שליד שולחן העץ שבבקתה אל מול האח הבוערת. קול דפיקות על הדלת העיר אותו משנתו, הוא פקח את עיניו וקרא בקול מופתע: "מי שם?" "פתחו לי, אני רועדת מקור!!"קרא קול עמום מעבר לדלת טוב לב היה אהוביה,בשונה מאנשי העיר, הוא הסיט את השמיכה, קם מן המיטה ופתח את הדלת. דמות דקה, רועדת ועטופה הייתה בשמיכה לחה עמדה בפתח, אהוביה הכניס אותה אל הבקתה וסגר את הדלת: "מי אתה?" אמר הדמות הסירה את השמיכה, לעיניו נגלתה עלמה שלא ניכר בה כי מבנות המקום הייתה,יפת תואר הייתה, מעט כהה בפניה,שפתיה מלאות, שערה השחור עז, היה רטוב אך חלק, מבטה ברק לעומתו במבט סקרני,ילקוט גדול היה על כתפה, היא חייכה. מעולם לא חייכה אליו אשה זרה, הוא התרגש עד עמקי נשמתו. "תודה מקרב לב על שהכנסת אותי! אני דפקתי על הדלתות בכל הרחוב הזה ואף אחד לא הכניס אותי, אין לי פרוטה בכיס ואני זקוקה למקלט מפני השלג שבחוץ" "בשמחה" אמר אהוביה ושאל: "מי את? הכיצד נקלעת למקום זה?" "שמי קארין, אני ציירת שמוכרת ציורים,אני לא מהמקום הזה, לא מן הארץ הזו, נקלעתי לעיר הזאת למכור ציוריי, אבל אף אחד כנראה לא אוהב כאן יצירה ואמנות" "זה נכון" מלמל אהוביה והביט בעלמה שובת הלב והחליף עמה מספר מילים. הוא חלט לה תה חם, סידר מצעים ומזרון עבור העלמה האורחת. אחת הקורות המחזיקות את גג הבקתה חרקה מעוצמת השלג, הוא הביט בה בדאגה ושכב לישון. קארין קמה מוקדם בבוקר,שלג עדיין ירד בחוץ, היא סידרה את המצעים והביטה בעלם הישן, אחר ישבה ליד השולחן. משהו צד את מבטה, מחברת גדולה נחה על השולחן. היא פתחה את המחברת ולעיניה נגלו שירים נפלאים ומלאי דמיון וכן ציורים אמנותיים שובי לב מסולסלים וזורמים. "נהדר, נהדר!!" מלמלה "איזו נפש גדולה!" היא קראה במחברת והביטה באהוביה הישן לו את שנתו, אהוביה קם, הוא ראה את קארין יושבת ומעיינת במחברתו, מיד אחזה אותו חרדה, הוא ניגש אליה ופניו מלאות חשש, היא ראתה את החרדה הנשקפת בפניו, הדבר היה מוזר בעיניה: "מדהים בעיני שאתה בעל יכולת ליצור יצירה כזו! ממש מקסים, כל הציורים שבמחברת והיצירה!" אהוביה הביט כלא מאמין וסח: "אם את מדברת ברצינות, את הבחורה הראשונה שאומרת לי את זה" "אני אומרת את זה בתור ציירת, ובראש ובראשונה בתור אשה עם לב ורגש" "אשה, לב ורגש" אמר אהוביה לאט לאט כשהוא מטעים כל מילה ואחר סיפר לקארין על אודות טיבה של העיר הקרה אליה נקלעה,על נידויו מן החברה ועל הוריו שמתו מצער. היא האזינה לו בקשב והנהנה בהזדהות עם דבריו: "אתה נטע זר כאן, אבל זה הם שחריגים, הם שצריכים נידוי מן העולם ולא אתה!" אחר חככה בדעתה ופתחה את תיקה והראתה לו מציוריה שהיו בעיקר ציורי נוף וטבע דומם, אהוביה עיין בציורים ופלט: "עצום! כביר! סגנון מיוחד!" היא ליטפה את שערו והביטה בעיניו בחיבה, אחר לחשה לו ואמרה: "אני הולכת מכאן בקרוב, לסיבוב מכירות, עוד יומיים אשוב ואולי אקח אותך אתי אל הארץ ממנה אני באה, שם יעריכו אותך כשוה בין שווים ואף יותר מכך" הוא הביט בה ושאל: "אפשר לנשק אותך לפני שתלכי?" "אם לא היית עושה זאת, הרי שאני הייתי עושה זאת" הוא קרב בלאט ונשק לה על שפתיה, היא נשקה לו בחום, הייתה זו סערה ראשונה של רגשות אשר נתנסה בה אהוביה. הוא חשב מעט ולפני שעמדה לעזוב אמר: "כשתשובי לכאן, תצפה לך יצירה גדולה עוד יותר ממה שראית כאן" עברו יומיים, השלג ירד בהפוגות והצטבר והצטבר, אהוביה שוקד היה על יצירתו שכללה דף קלף מיוחד שקנה , הוא יצר רישום סובב שכלל עיטורים של עצי אורן ודקל, של סוסים גזעיים וציידים ושל שמש גדולה זורחת מעל, כל זאת סביב השיר שיצר, אחר חשב לרגע ובאיבחה של כמה דקות כתב בנוצת דיו שיר נפלא בן ארבע בתים: "קארין תופתע מן המתנה הזו" מלמל לעצמו. שלג ירד כל העת והכביד על גג הבקתה, הקורה חרקה וחרקה. אהוביה חתם את יצירתו והניח על השולחן, אחר שם אותה בקופסת עץ הדורה בעלת מסגרת זכוכית שקנה במיוחד לשם כך. באותו רגע השמיעה הקורה הכבדה קול גניחה ואחר כך אנחה אחרונה, היא צנחהבקול רעש על השולחן - על אהוביה, הוא לא הספיק להימלט , היא מחצה וקברה אותו תחתיה. קארין קרבה אל הבקתה בלאט, מבוססת מגפיה בשלג שאמנם הפסיק לרדת, אך נותר על הקרקע, אתמול הצליחה למכור ציור באחד מכפרי האיזור והדבר איפשר לה לקנות בגדים הראויים למזג האוויר הקר האופייני לעיר. היא באה אל אהוביה, היא באה לקחת אותו מכאן אל ארצה שטופת השמש. פתה את דלת הבקתה ולעיניה נראה חורבן והרס, התקרה חסרת הקורה חשפה טור של שמיים מעוננים. "אהוביה!" קרא קולה בזעקה את התשובה לשאלתה ראתה בצורת רגליו של אהוביה שבצבצו מן הקורה אשר נפלה עליו אך לפני כחצי שעה. במאמץ רב היא הסירה את הקורה מכוסת השלג ולעיניה נגלה אהוביה המת, וגופו התמיר שרוע אפיים: "לאאא!!! למה למה! מה עוד מגיע לו אחרי כל מה שעבר!" מלמלה קארין בהלם. לידו נצבה מסגרת העץ שבה הייתה היצירה והזכוכית נשברה בה. היא נטלה את היצירה והחלה לקרוא, דמעות דמעות ירד מעיניה ונשרו על הדיו הטרייה יחסית. הם מחקו את הכתב המהודר וממנו זלגו מטה אל גופו של אהוביה. הדמעות, שהיו דמעות אהבה טהורה ספוגות בדיו שנכתבה באהבה טהורה עשו את הבלתי יאומן, הן המסו את הקור של גופתו והפיחו בה חיים חדשים ונשמה, אדמומית פשתה בגופו ופצעיו נרפאו, הוא פקח עיניו וראה את קארין הבוכה ללא משים. "למה תבכי קארין?" שאל בעדינות היא הביטה בו נדהמת, אחר אחזה בו וחיבקה אותו בחוזקה כשהיא נושקת לו: "אתה חי! אתה חי!!!!" צעקה אחר הביטה ביצירה ואמרה בצער: "הדמעות שלי מחקו את היצירה!" "הדמעות שלך, דמעות האהבה החזירו אותי לחיים" אמר אהוביה וקם, הוא נשק לקארין,אחר התאושש קמעא, נטל מספר דברים וארז אותם בצרור. הם יצאו מן הבקתה והלכו ברחוב הראשי כשהם חבוקים, אנשי העיר הביטו בהם במבטים מוזרים ולא אמרו מילה. שמש עזה בקעה מן העבים ושלחה קרן שמש מיוחדת לשני האוהבים, מטס ציפורים שהיו בדרכן לארצות הדרום חלף וחצה את כדור השמש לשניים.