בס"ד. הם ישבו סביב לשולחן, מביטים במפה שעוד נותרה שם אך כה בלתה עם השנים עד שדהו צבעיה ולא ניתן היה להבדיל מהו שטח האויב, מהו הקיבוץ ומהם שדות הקרב. הם ישבו שם, רכונים על השולחן, כאז. יקיר ישב, משקפיים על חוטמו, שערו קצוץ בתספורת קצרה ומסודרת היטב על ראשו ועיניו מסתכלות ברצינות שקולה ומחושבת. רננה השתנתה במקצת. צמתה הארוכה נעלמה ואת מקומה תפסה תספורת קצרה ושובבה למראה. גופה נותר חזק ויציב אף כי התעדן למדי ונמשים צצו על לחייה. ועוזי. עוזי גדל והפך לגבר. לא מצאה היא את אותו הילד שחיפשה כי אם עלם חסון ושזוף. תספורתו נשארה כשהייתה- רכה ושובבה- ועל כך הודתה בליבה, וגם בגדיו נותרו כשהיו- הלבוש הקיבוצניקי המסורתי- מכנסי חאקי וחולצה רחבה. אך את עיניו לא יכלה לראות. היא עמדה שם לרגע, לא ידעה איך להגיב. ואז הרים עוזי את מבטו ועינהם נפגשו. כך זכרה את מבטו- מבט חוּם מלא להט ורגש ורוך. הם חקרו האחד את השני בעינהם, נכנסו אחד אל השני מנסים להבין את השנים שעברו ולנסות למצוא מה עבר על האחר. זה היה רגע קצר, חלקיק שנייה שבו היו רק הם בחדר ואז הרימו את עינהם גם רננה ויקיר וחיוך עלה על פני כולם. רננה נגשה אליה וחבקה אותה חזק, היא התרחקה קצת רק כדי להביט עליה טוב יותר ואז לחשה שכה התגעגעה. יקיר פנה אליה בצעדים נבוכים ומחושבים, הוא חייך חיוך רחב ולחץ את ידה ועוזי אחריו בעניים צוהלות ופנים מאירות טפח על כתפה. ושוב עמדו הם הארבעה כמו בימים של אז, כמו בימים שעברו לבלי שוב. לאחר שעברה המבוכה הרגעית אמר עוזי-"נו, לא תגידי עד כמה שאת שמחה לראותנו?", סמדר שתקה והארבעה פרצו בצחוק מאושר ומשחרר. הם נשארו קצת בחורבה מביטים בכל הפינות והסדקים, מחפשים את הילדים שהיו. רננה הודתה כי מאז ילדותה זו הפעם הראשונה שבה חזרה לכאן. "יש דברים שמשכיחים רגעים אלו"- כך אמרה, "ואני שמחה שיש דברים שמזכירים אותם". עוזי מצידו הודה שהיה כאן פעמים אינספור מנסה להתחקות אחר הרגעים המאושרים והשלווים מחוסרי כל הדאגות וסמדר כה רצתה לומר שכל לילה במחשבתה, חזרה לכאן, איתם. הם עלו בסולם העץ ונדהמו לראות עד כמה שהכל נשאר אותו דבר. אותם צעצועים קטנים ששמשו להם כרובים היו מונחים במקומם על אדן החלון, מחכים בדומיה לילדים הקטנים שיאחזו בהם בלהט ובמסירות. לאחר ששהו שם והעלו זכרונות הציע יקיר שיסעו העירה לטייל קצת ואז יחזרו. ושוב נהנתה הרביעייה מהשתיקה המרגיעה של סמדר. ושוב נהנתה סמדר מהתסיסות המסעירה של חבריה לילדות. זו הפעם הראשונה שבה יצאה סמדר העירה. כל זמן היותה בקיבוץ לא יכלה לצאת משום שלא היו לה האמצעים, לאחר מכן נשלחה לפנימייה שהייתה קפדנית ונוקשה והתנגדה בכל תוקף להסתובבות בנות תמימות בעיר של פריצות.וכעת הייתה היא בפעם הראשונה במקום סואן אשר אין בו רגע של מנוחה. אימהות שרצו אחר ילדיהם, אוטומובילים שצפרו בכבישי אספלט, המולת אנשים שיצאו לכבישים, הבניינים הגבוהים- הכל היה חדש לסמדר. והיא הביטה בעיניים שמתרחבות בפליאה על כל דבר חדש שראתה. כל רגע משהו אחר תפס את תשומת ליבה. בין אם זה פעמון המשמיע קולות כבדים ונוגים ובין אם זה פסל גדול הניצב בראש בניין. השלושה נהנו לראות את תמימותה שלא השתנתה ואת הבעת הילד שבה שמביט בפליאה ותמיהה הולכת וגוברת על העולם ושפע נפלאותיו הטמונות בו. והיה זוג עיניים שלא הפסיקו להתבונן בה. העיניים הללו ראו כל התרחבות של פליאה בעיניי סמדר, הם ראו כל עפעוף של התרגשות, כל זיק של חיים שנדלק בעניים הכחולות, הצרות, החודרות. בשעת הדימדומים חזרו לקיבוץ כשהם מאושרים ומלאים בחדוות נעורים וזכרונות שנשכחו זה מכבר. רננה הציעה לסמדר מיטה בבית הרווקות ואותו הלילה עברה סמדר בחלומות נעימים על ימי ילדותה. קרני השמש העירו אותה. השעה עוד הייתה מוקדמת והיא החליטה שהיא רוצה לחזור עוד פעם לחורבה ולהיות שם לבד. היא הלכה לחורבה ושוטטה שם, נזכרת באינספור מקרים שכבר נשכחו. כשהתעייפה נשענה על אדן החלון הגדול והביטה אל עבר ההרים החומים ושדות החריש וקרני השמש שהחלו מחממות את העולם. היא הייתה כל-כך שקועה בהירהורים עד שלא הרגישה בנוכחות העלם שנכנס זה הרגע לחורבה. העלם עצר והביט בה למשך כמה רגעים ואז תפס את מקומו לצידה, נשען על החלון. הם הביטו זה בזה, חייכו והחזירו מבטם אל ההרים. זה היה כמו אז, כשהיו ילדים כשתפסה את מקומה לצידו, מביטים ושותקים. אך כעת במקום לשמוע את קולה המתגלגל של מאיה נשמע קולו הצלול, הברור, החזק,הבהיר של עוזי. קולו נשמע באוזניה שוב ושוב וסילק את הדי קול אמה שרדפו אותה כל הימים. כל מילה מדבריו הסירה מעליה כאב ורגש בדידות וכשסיים להצהיר על אהבתו נותרה סמדר מחויכת ומאושרת. הוא ספר לה שמעולם לא חשב שכך הוא מרגיש כלפיה ורק אתמול כשנכנסה הוא הבין שזה החסר שבגינו היה מבולבל ואובד כל השנים. הוא סיפר לה על שקרה אותו ולבסוף אמר שהוא יודע שהיא לא מדברת אך זה לא מפריע אותו מלהכיר ולאהוב אותה. הוא אמר שהדבר שהוא הכי רוצה הוא לשאתה לאשה. "אינך צריכה לנסות ולומר לי את תשובתך, רק הביטי בי ואקרא התשובה בעינייך". וזה מה שעשתה. בעיניים מצועפות הביטה בו וידעה שהוא הסיבה לחזרתה לקיבוץ וידעה שהוא הסיבה לחייה. הוא קרא בעיניה את התשובה והיא קראה בעיניו אהבה ודמעה. החתונה נערכה בקיבוץ מול ההרים החומים. החתונה של עוזי וסמדר, של סמדר ועוזי. מילים לא יוכלו להכיל את עוצמת השלמות כשחיבור שכזה מתבצע. חיבור שנועד להתחבר ולאהוב ולהתחדש ביחד.להתחדש על האדמה החומה הזו, להתחדש בתוך האוויר היבש, להתחדש בין אהבה של שני לבבות מלאים בעוצמת רגשות וריקים ממילים. לאחר טכס החופה הלכו הם לחורבה האהובה יודעים שכאן נסגר מעגל ושאין הם צריכים לשוב לכאן עוד לעולם. אין צורך להכביר במילים ולספר על השלווה והאושר השקטים הממלאים הלבבות לאחר עוצמת הרגשות בעת שהשגרה תופסת את מקומה בעולם. עוזי וסמדר אהבו והבינו וידעו שהרי הכירו זה את זה מעולם. עוזי עבד עבודת כפיים בשדות הקיבוץ וסמדר תרמה את שירותיה במכבסה, במתפרה ובמטבח. לכל תקופה יש אופי ולתקופה זו היה אופי של שלווה ורגיעה. החיבור כבר בוצע וכעת, שלמים ומלאים יכלו למלאות מטלותיהם באהבה והערכה הראויה בידיעה שכשישובו לביתם הקטן בעל הרעפים האדומים ושיחי הגרניום ימצאו איש או אישה שהם בעצם ילד וילדה שאוהבים ומצפים האחד לבוא השני, האחד להימצאות השני. ימים טרופים נחו על מדינת היהודים וכל החיילים נקראו לצבא. עוזי לבש מדיו, יודע שכעת יש לו כוחות יותר מתמיד וזאת משום הידיים הרכות שכבסו לו מדיו וגיהצו אותם והכינו אותם לקראת צאתו. הפרידה שלהם הייתה שקטה ורווית געגועים. היא השפילה מבטה והוא חבק אותה והבטיח שיחזור. הוא הלך, נוצר בליבו את זכרון פקעת תלתליה הזהובים והיא נשארה מביטה בו ונוצרת בליבה את המילים שרצתה לומר אך לא יכלה. ימים טרופים ולילות של דאגה וכאב הניתוק שחווים רק האנשים השלמים, והידיעה הכואבת שמגיעה ללב הרעיה המסורה בעלת העור הלבן והחלק והשתיקה המתמדת. לקחו אותה במהירות לבית החולים, שם עברה בין עשרות מיטות וחיילים בתוכם, בין יללות ובכיות ורופאים מודאגים ואחיות נמהרות. היא הגיעה למיטתו. הרופא חייך אליה, מנסה להסתיר דאגתו, והותיר אותם לבד, הוא-מכוסה במכשירים ומכונות הנשמה והיא- גם כן מכוסה במכשירים ומכונות הנשמה, שהרי היא והוא- אחד הם. שעות כואבות, מלאות הרהורים, עברו על האילמת הקטנה. שעות קשות, ארוכות, מייסרות, מלאות דאגה ואהבה. שעות שבהן לא הסירה מבטה מאישה היקר והאהוב. שעות שבהן חקרה ונצרה בליבה כל תו פנים, כל גומה ובליטה. שעות של חרטה, חרטה וכאב שמעולם לא שמע אהובה את קולה בראשו. חרטה שמעולם לא שמע הוא אותה מצהירה על אהבתה הרבה באוזניו. כאב על שלא נתנה לו את המתנה הזו שהוא העניק לה, צלצול הפעמונים של נגינת קול האהוב, צלצול אשר אותה לא עזב אף לרגע. שעות של עייפות, חרטה וכאב. שעות של שקט, השקט המפחיד ביותר שחוותה מעולם. היא נרדמה על כסא מול מיטתו. ראשה שמוט מטה מכוסה בגלים זהובים הנופלים ברכות ומגלים צוואר לבן וחלק. רופא שעבר במקום ספק כפיו ונשא תפילה בפעם הראשונה בחייו. הדבר הראשון שראתה בקומה בבוקר היה את עיניו המביטות בה. עניים עייפות אך מאושרות. מאושרות משום שהוא חי ומשום שהנערה התמימה הזו שבשנתה דומה למלאך- אשתו היא. ימי ההחלמה הספורים בבית החולים עברו עליהם בשעות של ביחד ושתיקה מלאת חדווה והודאה. לאחר שלושה ימים חזר עוזי לביתו שבקיבוץ ביחד עם רעייתו כשהוא צולע על קביו ונעזר באשתו האהובה. הוא שכב על המיטה בביתם שכן הרופא הזהירם שעליו לנוח הרבה, ותהה היכן סמדר עכשיו ובדיוק הופיעה סמדר דרך הדלת ונעמדה מולו. המסך השחור, החונק עדיין ניצב בגרונה, רגוע בנתיים אך לא רגיעה של שלווה אלא רגיעה של לפני הקרב. הוא הביט בה תוהה מהי הנחישות הממלאה את עניה הכחולות בזה הרגע, ואז היא החלה להיאבק. המסך השחור התחיל להתרחב ולחנוק ולחנוק, אך היא בשלה. והקולות מילדות חוזרים וממלאים, והמראות הקשים. ושוב קול אימה המפצירה בה לברוח ולא להסב פניה, ולא לראות את אשר אסור לה לראות. ושוב הרגשת חוסר האונים. האהבה העזה לאימה. אימה הטובה, השלווה, בעלת ידי המשי הלבנות והמגע הקטיפתי. וקול אימה קורע את חייה לגזרים והורס את כל מה שידעה ואהבה, וצו מותה של אימה-"ברחי, ילדתי, ברחי". והפחד והרצון לחזור ולחבק את אימה אך הרצון החזק לחיים שהתגבר בה בעודה שומעת את קול נעלי המתכת על רצפת השיש הלבנה. נקישות נקישות, נעליים שחורות, מגבעת שחורה, כפפות שחורות וכולם מחפשים אותה, את הילדה הקטנה. הנעליים עומדות קרוב למקום מחבואה מתחת למיטה, אך אז נסובות הם ומתרחקות. והיא יוצאת ומזדקפת, מסיטה את תלתליה הקשורים בסרט הקטיפה הלבן שקשרה לה אימה, יודעת שעליה לברוח עכשיו ולא לסוב על עקביה ולא לראות… אך היא רוצה. כה רוצה לראות את אימה, לראות היכן היא. רוצה להיכנס אל בין ידיה ולהרגיש את הנשיקות החמימות על ערפה. והיא יוצאת מחדרה ורואה את אימה שרועה על הרצפה, ידיה שמוטות ארצה. ועורה הלבן ושמלתה הלבנה מתמזגים עם רצפת השיש הלבנה וטיפות ארגמניות נוטפות אט אט מטה ומכסות את אימה בשלולית של מוות…….. והבזקים של אדום ולבן וכמעט שהתמוטטה, ואז מן האפילה מגיח מסך שחור ונכנס דרך פיה וסוגר על גרונה, ואינה יכולה לקרוא לאימה, לומר לה שתקום, שתבוא. ואינה יכולה להתחנן אליה ולומר לה שהילדה שלה, דמי הקטנה, זקוקה לה כל-כך. ולא יכולה לבכות, לא יכולה לבכות. אך עכשיו הדמעות מציפות את עיניה בעודה נאבקת במסך השחור הזה, החונק. הכאב חוזר אליה והיא מרגישה שהיא מאבדת כוחות, עוד רגע ותיפול חסרת אונים ותמות על הרצפה הקרה, כמו אימה. אך אז, כבאים מעולם אחר מגיעים אליה צלילי פעמונים רכים, קול הפעמונים של בעלה, אהובה, אישה, תכליתה, שלימותה. היא שומעת את הד קולו מתנגן באוזניה- "סמדר. סמדר. תחזרי אליי, אני אוהב אותך, סמדר…..". ואז נזכרת בחרטה העזה שחשה בהיותו שקוע בתרדמת, בהבנה שאולי לעולם לא ישמע אותה מצהירה על אהבתה, והכוחות חוזרים אליה והמסך השחור מנסה להיאבק אך הוא מתקטן בגודל אהבתה את בעלה. והמסך מתקטן ומתקטן ולפתע בוקע צליל מגרונה, צליל שבור, צליל מרוסק, אך צליל. והיא מנסה להפוך את הצליל למילה והמסך מתקטן ומתקטן והצליל השבור יוצא בתור מילה-"אוהבת". המילה הראשונה שיצאה מגרונה מאז הייתה קטנה. מילה שבורה, קטועה, מרוסקת, צרודה אך מילה שמכילה המון-"אוהבת". ולפתע המסך נעלם מגרונה והרגשת הקלה תופסת את מקומה בחלל צווארה. הרגשת הקלה ששנים ייחלה אליה אך אפילו לרגע לא חשבה שתגיע. וכעת הצלילים יוצאים רכים וענוגים, נשמעים כהד פעמונים באוזניו של עוזי. אוהבת, אוהבת אותך, אוהבת כל-כך, אותך, אותך. והיא קורסת על המיטה לצידו ופוקחת את עיניה המצועפות ומושיטה ידיה לחבקו ולוחשת באוזניו את שרצתה לומר מזמן. אוהבת, אוהבת כל-כך. תהליכי החלמתו לא היו קלים אך הם עברו זאת בכאב ובייסורים אך בשמחה שהנה הם כאן, ביחד, אוהבים, שותקים, אך גם מדברים. שלימות שמעטים הם החווים אותה. שלימות שלימה כל-כך וממלאה כל-כך. שלימות וחיבור של התחדשות. ותאומים הם השניים הקטנים שנולדים לזוג ההורים. האחד בעל תלתלים זהובים ועיניים חומות מחייכות, והשנית בעלת שער בצבע האגוז ועיניים כחולות, צרות, חודרות ומחייכות. ימים של אושר, חיים של אושר. אושר שקט ואושר תוסס, אושר של מילים ואושר של דממה.