בס"ד, י"ז אדר א' ה'תשס"ג, שלושה ימים לפטירת זאביק חזני ז"ל בטיול במדבר יהודה אדמת חיים לא רגבי עפר ראו עינינו, לא טרשים וחולות לא מקלט בטוח ולא מפלט מצרות כי אם מקום לחיים עליונים וטהורים חיים של קדושה תחת עיני אלוקים מושא כל חלומותינו ארץ האבות בלבך ירושלים, הקודש והקורבנות כל פלאיך טמונים בקרבך, נסתרים לא הטעמת מצופך המתוק לזרים מארבע כנפות תבל שבנו עדייך מנעי קולך מבכי-הן שבו בנייך להפך ארץ ציה, אויב ושממה למקום של חיים – חיי אדמה חיים טבעיים של זריעה ותפילה אל הפרי, אל שביעה מטובה פירותיך נתת לעמך כי קרב גידוליך נחמדים מזהב ומפז ובניך הנולדים בך – הו מי ישער גיבורים כארי הם, בם נתפאר גדושים אהבה לכל קדוש ונשגב כואבים בכאבך על הבית שחרב אליך כמהים הם בכל מאודם דבר לא ירחיק עוד בינך לבינם חיי אדמה איתך ועלייך בכל עיר וכפר, בכל שביל משביליך אדמת חיינו אנחנו לא מבינים- מדוע הפעם הזעפת להם פנים? הן רק בתקומתך רצו, בבניין ירושלים לחזות ביופיך ולגלות מסתריך אבן על אבן לא השאירו מונחת הגיעו אליך גם בפינה הכי נידחת ולא עמדת להם, וכזבת אהובה ונפלו תחתיהם - לתהום פעורה ומפירות ביכוריך לקחת – והנער איננו הושב הוא אליך אדמתנו – בבניינך תנחמי בנייך. נכתב כבר בחודש אדר, אולם לקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי להדפיס במחשב ולהציג