באחד מלילי רביעי בשלהי תקופת הבחינות, ואני עוד רכון על ספריי, מותש נפשית משנה אינטנסיבית, מנסה להלחם בעייפות המצטברת ולהתקדם עוד קצת בחומר. אי שם בשעות הקטנות של הלילה, אני מסיים עוד כוס קפה ונאנח. שקט מוחלט שורר בחוץ, משב רוח של ליל קיץ נכנס דרך הדלת הפתוחה, ומווסת במקצת את אחוזי הלחות, והנה אחריו נכנס הכלב שלי, לבן ויפה, עם מבט תוהה בעיניים, אלו השעות שלי לא שלו.
אני פוקד עליו לשבת ואחרי כמה מכות על פלג גופו האחורי הוא מציית, אני מביט לו בעיניים, וכמעט שאני שומע אותו אומר לי, אני לא יושב בגלל המכות שלך, אולי פעם כשהייתי גור קטן זה כאב לי, אבל היום אני כבר גדול, אני גבוה יותר מאחותך בת החמש, המכות שלך לא מזיזות לי. ואני מתחיל לעלות זכרונות על הגור החמוד והטיפש שהוא היה, כזה שלא ידע שהוא כלב, שהתלהב מכל דבר חדש ומטומטם שהוא ראה.
ואני שוב מביט לו בעיניים רואה את המבט העצוב, תראה אדון אני לא יודע איך להסביר לך את זה. בכל מקרה אתה לא תבין. זה לא שאני לא אוהב אותך, זה לא שלא נתת לי אוכל, זה לא שלא שיחקת איתי ולקחת אותי לכל מיני מקומות מעניינים. באמת תודה לך על כל מה שעשית, עשינו חיים ונהנינו, אבל החיים מתקדמים וצריך לדעת גם להמשיך הלאה.
עוד אני בוהה בו, ומשתעשע להנאתי בדיבוב מבטו של הכלב, הוא מתרומם, מביט בי, ואז נובח חרישית. את הנביחה הזאת אני כבר לא מזהה, זה לא נביחה של אני רוצה תשומת לב, ובטח לא נביחה של יש פה נקיבה באיזור, אבל את המבט אני מזהה, זה המבט שאומר זה לא אתה זה אני.
אני חוזר לספריי, לתהום היאוש העמוקה של הלימודים, והכלב יוצא החוצה לחצר.
כבר שלושה שבועות שהוא לא חזר, זו הייתה נביחה של שלום.
(מבוסס על מקרה אמיתי)
תגובות