קרני שמש כבר מחו את רישומן האחרון מעל סקוסי האבנים, ואט צוללת חמה אל תוך ערפילי חורף טרם תטבע, ואני נותרתי לבדי, לקרוא תיגר על רוח ולהכניעה לריק.
וכשהחושך יורד, כך אומרים, הוא מביא עמו את הקור, והלה, כך מספרים, נכנס כחץ אל לב, ובאותה עת, כך טוענים, ובצדק, הבדידות מתעצמת. אך סיבה נוספת יש לו לכאב שיצוץ דווקא באותה שעה, שהרי ברי לכל, שכשעלטה משתררת, צלו של אדם שליווהו מעת שקם ועד הנה עוזבו לבדו להאבק, עת הכרעת הקרב.
ומאחר שאף כך הוא מנהגו של צלי מלילות לילותה, נמלכתי בעצמי למצוא לי רע אל שעות קשות. ולאחר שנתיישבתי בדבר, גמלה בלבי ההחלטה לילך תמיד ומראה בכיסי, ועת יבגוד בי צלי, ועמדה לי בבואתי לצדי.
שלפתי את בבואתי וחייכתי אליה לשלום. חיוכה לא אחר לשוב. אכן, הרהרתי לעצמי, אשה טובה בחרתי. המשכנו יחד עוד שעה קלה עד תסתיים המערכה, וכתמיד ידי יצאה על העליונה. או אז הבטתי עמוק בעיני בבואתי, חוויה שמעולם לא חלקתי עם צלי מפאת עמימותו, והבעתי לה את תודתי הכנה. עיניה, דומני, השיבו לי חזרה, ומה בכך, הרי שמחתי לעזור. כה עמוק היה הקשר בינינו.
שבתי אל ביתי מעמל היום, ועיני בוהות בעיני חברתי, ושלה גומעות את שלי, ולתומי הדלקתי את האור. ומפני שראה הצל שידי גברה גם היום, נכנס הוא יחד אתי ללוותני לחדרי. רק ראה הצל את הבבואה והחל מתקנא בה, וכך גער בי, מה לך ולזו, הלעזבני אתה אומר. המילים יצאו מפיו ופני חפו. רציתי להצניע המראה, אך בבואתי נסתכלה בי וכוחי לא עמד לי, אף נסוגותי מלהישיר אליה מבט.
אוי לי שהגעתי לכך. מעולם לא אולצתי להתמודד לבדי, שהרי ביום היה לי צלי לעזר, ובלילה בבואתי לחברה. עתה שניהם פנו לי עורף. אם צלי יעזבני, לבטח אפול שדוד במערכה, ואם בבואתי תעזבני, לעד אשאר בבדידותי. למזלי, אותה עת נזרקה בי רוח שטות, את המראה נפצתי, את האור כביתי והלכתי לישון.
