שוב פעם אחת הייתי מהלך ביער, ואירעני מקרה ופגשתי בשועל אחד שתלאות הזמן והמקום ניכרו היטב על טפריו. ומאחר שאין שלום ביערו, נהגתי כבן המקום, ומיד נכנסתי אתו בדברים מוקשים. "שגור בפי הכל כי השועל הוא החכם שבחיות", טענתי מהוסס קמעה. "אם כן", המשכתי מאין חולק, "אמור לי איפוא, במה היא חכמתך?".
שלח לעברי השועל מבט בוחן, "חכמתי היא ערמתי", השיב וניצוץ בעיניו. "יכול אני להערים על כל יצורי היער, ממלך החיות ועד אחרון החרקים", המשיך בגאוה, אך אז נאנח השועל והוסיף, "והאמן לי שמשימה זו כבר אינה קשה עלי כפי שהיתה בצעירותי".
ומכיוון שפתח לי פתח לתשובה, נכנסתי לאולם ההתנצחות, שזה מכבר הסבתי את שמו לאולם הניצחון, וכשחיוך מתגרה נסוך על פני שאלתי, "התוכל להערים עלי?", שהרי שועל אינו חכם מכל אדם.
הבין השועל שלהקניטו נתכוונתי, והחזיר לי באותה מטבע של לשון, "על כוחו של ארי הערמתי, אף עם מעופה של ציפור נתחכמתי, העל חכמתך לא אוכל להערים?". ומפני שהשיב לי כהוגן, למרות ששאלתי שלא כהוגן, יעדתי עצמי לדעת דברי מי יעמדו, האם ערמה חכמה היא, או שמא חכמה ערמה היא.
מלא תושיה, הוצאתי שנים מהמטבעות שדרו להם בכיסי דרך קבע, בכדי שישמשו לי כערבים על צדקת דרכי. נעץ בי השועל מבט מתמיה, אפילו גבותיו זכו להרמה מדודה, אך מפיו לא יצא דבר. ומכיוון שדרכן של מבוכות להתפרץ להן ביודעין בעיתים כאלה, שלפתי מצקלוני נתח בשר טרי והמרתי אותו במטבעות. "אתם, בני האדם", הפטיר לעברי השועל ונד בראשו לאות הסכמה.
את העירבון נטל השועל, את הניצחון טענתי על כתפי, והמשכנו איש שועל לדרכו.
לא הייתי יכול שלא להוסיף עוד מספר משפטים כדי להסביר את השאלה חסרת המענה שמובאת בסיפור.
מקובל אצל רוב בני האדם שערמה הינה סוג של חכמה, יש שיקראו לה חכמה להרע, אך מדויק יותר להגדירה כחכמה שמטרתה להשיג דברים. אם כך, לעולם לא ניתן להערים על איש חכם, כך סבורים רוב בני האדם. השועל לעומת זאת מציע אחרת, ולראיה הנחש הקדמון שהצליח להערים על חוה למרות שהוא לא היה חכם ממנה (על אף שאונקלוס תרגם ערום – חכים).
היוצא מזה, שחכמה וערמה הם שני מושגים שאמנם יש ביניהם חפיפה מסויימת, אך אף אחד מהם הוא לא חלק של השני. אבל עדיין הדילמה קיימת, האם חכמה היא ערמה או להיפך, מפני שהיא תוצר של השקפה.
מבחינת האדם, יש יתרון משמעותי לחכמה בפני עצמה גם כאשר היא אינה משיגה דברים, אך להשגת הדברים עצמם אין ערך משמעותי בפני עצמו, אם כן נכונה הטענה של האדם שערמה היא סוג של חכמה, משום שהחלק של הערמה שאינו כלול בחכמה הוא שולי וכאילו לא קיים. אך מבחינת השועל שכל מטרתו היא להשיג דברים, הרי שאין לחכמה יתרון כלשהו כאשר היא אינה נותנת משהו, וממילא נכונה טענתו שהחכמה היא חלק של הערמה.
ואם נמשיך הלאה, נבין שלשועל אין כל עניין לנצח בויכוח בפני עצמו, ואף אין לו כל מטרה להתווכח, שהרי זוהי חכמה גרידתא ללא דבר ממשי בתמורה. ואז מחליטים להתערב.
בעברית, שלא כמו באנגלית, להתערב אין פירושו להמר. להתערב שורשו הוא לתת עירבון על הדברים שאני טוען. כלומר כאשר אנשים מתערבים כל אחד מפקיד ערבון אצל השני על כך שדבריו נכונים, אותו אחד שבסוף יתברר שדבריו נכונים, יוכל לקחת את ערבונו מחבירו, שהרי הדברים הוכחו כנכונים. ומה קורה שאחד הצדדים לא מעוניין בהתערבות, הוא פשוט לוקח את הדברים עם העירבון עליהם, אך לא מפקיד עירבון אצל השני.
וכך יצא שהשועל שכל מטרתו היא להשיג דברים קיבל את נתח הבשר שלו, והאדם קיבל את הסכמת של השועל על טענותיו, שלא ניתן להערים עליו. וכך כולם יצאו מרוצים – מנצחים, לשיטתם.
אך האומנם? המתבונן מהצד שחושב שהשועל יצא וידו על העליונה, הרי שהוא מצדד במי שמכר את האידיאולוגיה שלו תמורת נזיד עדשים. ואם לדעתו האדם יצא וידו על העליונה, אזי מה המטרה שלשמה הוא חי?
