ישבתי עם סיגל בקפטריה של האוניברסיטה, בעוד אנחנו מדברות, צדה את עיני מודעת דרושים שהיתה תלויה על לוח המודעות ובה נכתב: דרוש\ה מרפא\ה בעיסוק ופיזיותרפיסט עבור בחור בן 30 מדלית אל כרמל. העבודה כוללת מגורים. רשיון נהיגה חובה. למתאימים מובטחים תנאים מעולים ושכר נאה יש לפנות ל... קראתי בעיון רב את תוכן ההודעה וקמתי ממקומי כדי לרשום את הפרטים. "מה את עושה?" קראה לעברי סיגל. חזרתי למקומי "תקשיבי" אמרתי לסיגל, והקראתי באוזנה את תוכן ההודעה. "יופי, מה את רוצה להגיד בזה"? "למה את מתכוונת?" שאלתי "אני לא מבינה מה לך ולמודעת דרושים הזאת?" "אני מתכוונת ללכת על זה" אמרתי. סיגל פתחה זוג עיניים משתהות וכמעט בצעקה שאלה: "תגידי לי את השתגעת? לא שמת לב שמדובר בבחור ערבי?" "איך בכלל הגעת למסקנה הזו? ואם כן, אז מה!" "מה , זה מה שיש לך להגיד, זה לא מפריע לך? או שאת כל כך נואשת למצוא עבודה?" "תגידי", אמרתי לסיגל בכעס "מה יש לך נגד ערבים או דרוזים? לא ידעתי שאת גזענית כזו". "אני לא אבל כשמדובר בלינה זה קצת מוגזם, את לא חושבת?" הססתי רגע לפני שעניתי ואז אמרתי: "אני הולכת על זה וזהו!" אחר הצהריים נכנסתי להתקלח וכל הזמן חשבתי על המודעה, כשיצאתי מהמקלחת דבר ראשון שעשיתי ניגשתי לטלפון. האמת חייגתי את המספר בידיים רועדות אבל לא חשבתי לרגע לסגת מהחלטתי. "הלו, שלום אני מתקשרת בקשר למודעת דרושים, דרושה לכם..." מעבר השני של הקו קטע את דבריי קול של אישה. "כן, כן עם מי אני מדברת?, "שמי עינת, סיימתי השנה את הלימודים בתחום הריפוי בעיסוק, והתמחתי בבית חולים לוינשטיין..." "כן, אני מבינה, גם אדם השתקם שם". קולה היה נעים אם כי היה לה מבטא מאוד כבד, שגרם לי מעט להסס ולחוש מעט חוסר ביטחון, לא רציתי שהיא תרגיש בכך לכן המשכתי את השיחה ושאלתי: "אדם, מי זה אדם?" היא צחקה ואמרה: "אדם הוא הבן שלי, הוא עבר תאונת דרכים לפני שנה... היא המשיכה לספר לי עליו ואני כבר הרגשתי נוח יותר ויותר ולכן הרשתי לעצמי לשאול: "אז מה את אומרת? יש לי סיכוי לקבל את העבודה?" לרגע שררה דממה קלה שגרמה לי לחוש שוב אי נוחות ואז היא אמרה: "תראי אני אקח את הטלפון של, רגע לא אמרת לי בת כמה את?" חייכתי ואמרתי לה את גילי, סיימנו את השיחה ומשום מה הייתה לי הרגשה טובה שיש לי סיכוי להתקבל לעבודה. המשך יבוא...