"...וכאן הדלקתי עם חברים את מדורת ל"ג בעומר ויום העצמאות. עכשיו לא נשאר הרבה מהפרדס ההוא, כביש רחב נסלל בתוכו ובניינים רבי קומות צמחו במקום עצי התפוז והקלמנטינה, עשבי הבר והחמציצים הצהובים" (אהוד בנאי, מתוך "זוכר כמעט הכל") את זעקתי אין איש שומע, בהמולת הכבישים, בשתיקת הבטון. חסמתם כל טיפה מלחלחל בי והנפתם עליי ברזלים חלולים שלעולם לא יגלידו. אתם רק רציתם שורה אחת שלמה שתהיה רק שלכם באולם של קולנוע ובעולם של אינצ'ים נותרתם לבד כמו שרציתם כמו שפחדתם למצוא את עצמכם בצד השני של המסך, לנסות לצרוח לקוות שמישהו שומע כשקולכם יוצר רק הבל עכור על הזכוכית ואם תתנפץ האשליה תבינו שבשבילכם חברים זה בסך הכל תכנית.