בס"ד.

"אתה חונן לאדם דעת ומלמד..." החזן ממשיך בחזרת הש"צ אחרי “קדושה” ואני באופן אינסטנקטיבי מתחיל לפרום את קשר התפילין שעל כף היד כדי שאוכל להתיר את שרוכי הנעליים. אני נזכר שוב ועוצר את עצמי. נזכר ברעש, ברֵיחות, בתווי הפנים. סחרחורת. אני חוזר שוב לאותם רגעים והרהורי חרטה שבים ועולים בי. "די!" אני צועק בתוך עצמי. "כבר חשבת על זה מספיק פעמים, תפסיק להאשים את עצמך! תשלים עם זה וזהו!". כל הסערות הפנימיות האלו מחלישות אותי. מנטאלית וגם פיזית. עבר מאז כל-כך הרבה זמן אבל מסתבר שהשנוי היה של מאה שמונים מעלות. מדמות מלאת חיוּת הפכתי לצל של עצמי- סגור ומהורהר, חסר בטחון עצמי. גם כשהחבר´ה היו יוצאים איתי לבלות במוצ"שים או סתם קופצים אליי לקפה לא ממש הצלחתי להיות איתם. אני יודע שהם השתדלו, אבל לא יכולתי לעזור להם לעזור לי.

זה היה קרב שלי נגד עצמי, וזה כנראה הקרב שהכי קשה לנצח בו.

החלום להמשיך הלאה בפיקוד נתקל בקירות המציאות. אני יודע שבאותו ערב אומלל שם בסמטה עשיתי בדיוק את מה שצריך היה לעשות, אבל גם כשהיינו מדברים על זה בין החבר´ה לפני הצבא אף פעם לא ידענו לחשב את הטלטלות הרגשיות שבאות אחר-כך. לא האמנו שנצטרך להתמודד עם זה.

בשבוע הראשון כמעט ולא הייתי נרדם בלילות, וגם בשעות שהשינה כן הכריעה את המוח, אורי אומר שהייתי צועק פקודות כמו מטורף ורועד כולי. כשזה היה קורה הוא היה קם מהכסא להרגיע אותי, עד

שהייתי נרדם שוב, גם אז לא להרבה זמן.

הפלוגה סיימה אז את החודש השלישי בקו בית-לחם והמחלקה שלנו שכבר הייתה ממוקצעת על המשימות התחילה להראות סימנים של שיגרה. הצירים, נקודות התורפה, "שלשה מאמצים בהגנה", על הכל אני חוזר בתדריכים והחיילים מהנהנים- "כן... כן דורון... אנחנו מכירים הכל.." אבל אני, מ"כ חדש בפלוגה, עוד מעביר לפי הספר. אני מסיים את התדריך ומחלק מספרי ברזל ותפקידים. "ברגמן, אתה מספר 6, סוגר את הכח וסגן מפקד הכח. במקרה שאני נופל אתה תופס פיקוד". ברגמן מרצין. הוא מחזיק מהאחריות שקיבל למרות שברור לו ששום דבר לא יקרה, וגם אם יקרה, הוא לא ידע מה לעשות. אני מכיר את המבט ה"כאילו אחראי" הזה, הייתי חייל בדיוק כזה.

20.00, כולם כבר עומדים עם שכפ"צים ואפודים עליהם בש.ג. של המוצב. מחכה לנו עוד פטרול רגלי של שש שעות באזור הכפרים פה. רוח קרירה של ערב משרה מזג אוויר נעים למרות השכפ"צ הכבד והמחניק. אולי גם העובדה שמחר אני יוצא הביתה מוסיפה להרגשה הטובה. אני שואף לתוכי את האוויר הזה ונרגע. בכלל, הרבה מהחששות שלי ירדו מאז שקיבלתי את החיילים לידיים. אנחנו עובדים טוב, יש גם משמעת וגם אווירה טובה בינינו. אני מסתכל עליהם עומדים מאחוריי, מתאמים את הקסדות תיאום אחרון ומחייך לעצמי. "יאללה חבר´ה, זזנו!", יצאנו מהאזור המואר והתחלנו ללכת דרך הוואדיות אל עבר קבוצת האורות הלבנים הראשונה. הם תמיד מסמנים ישוב ערבי. הם וה"סטיקלייטים" הירוקים המנצנצים בראשי המסגדים. אחרי זמן מה מתחילות לקדם את פנינו נביחות. דביר החובש מסנן בלחישה "כככלבים..." גיחוך אחד או שניים של אלו שירדו לסוף דעתו, ואנחנו ממשיכים ללכת בשקט. לא התרגשנו מהם. גם הערבים כבר רגילים לגילויים המסעירים של הכלבים. אחרי הכל, הפטרול הזה יומיומי, ומגיע לשם גם בשעות האור.

הגענו לשורת הבתים שבכניסה לכפר. מתחילים "תנועה במגמת סריקה", לוודא שלא השאירו לנו שום מטען על הציר. הרבה זבל מושלך כאן על הרצפה ואתה לא יכול לדעת מה אופיה של כל שקית שחורה שמונחת בצד. בהתחלה היינו בודקים כמעט כל אחת, אבל עם הזמן... אתם יודעים...

הפיצוץ אירע כשהתקרבנו לבית הרביעי בשורה. את ההבזק ראיתי מעבר לפנייה אותה עמדנו לסרוק ואת הבום שמענו רק שבריר שנייה אח"כ. מרוב בהלה החבר´ה לא כ"כ ידעו מה לעשות. ראינו שאף אחד לא נפגע והתחלנו לרוץ בין הבתים, המבט שלי צריך היה לתפוס את החלונות המוגפים שלא יפתיעו, לוודא אחורה כל הזמן שהחיילים איתי וגם לא לאבד קשר עין עם המחבל שזרק עלינו מטען. ראיתי לאן הוא רץ. חשוך כאן בסמטה וצריך לא למעוד. אורות מתחילים להדלק בחלונות הסמוכים וצווחות של נשים ערביות מתחילות להשמע. הצרחות האלה מוכרות לי מהפעמים שהיינו זורקים רימוני הלם בכפר. הן נשמעות כאילו הן יודעות שדווקא הפעם זה אמיתי. רצים. השכפ"צ לוחץ בחזה ומכביד על הנשימה ועל הריצה אבל לא הייתי מוותר עליו בחיים. אם נרדוף אחרי המחבל משני כיוונים אנחנו עלולים לירות אחד על השני. אנחנו נאלצים להמשיך בתופסת חתול-עכבר. אני מספיק כל פעם לראות רק את קצה הצל שלו ופונה אחריו. ימינה, שמאלה, שוב שמאלה. כבר כמעט אין לי נשימה. חלון מעליי נפתח, אני מרים את המבט והנשק- הוא נסגר בטריקה. הנבלה הזה בטח מכיר פה כל סמטה בעל-פה. אני מדלג מעל ערימת קרטונים של ירקות ולוקח עוד פנייה, ואז מעבר לאחד הבתים אני רואה אותו- נמוך כזה, הוא כנראה מתכופף כדי להיות פחות פגיע. עמיחי מיישר קו איתי, אני עוצר לשנייה, מרים את הנשק ומכניס אוויר לריאות. שני כדורים שלי והוא נופל. גם עמיחי משחרר כדור אם כי באיחור של שניה, הבחור שלנו כבר שוכב. עכשיו כבר איבדתי את הנשימה לגמרי- מהמאמץ ובעיקר מההתרגשות. בין השתנקות להשתנקות אני מחלק את הכח לחיפויים, הם מתמקמים, כל אחד מוצא לו מחסה ואני ניגש עם דביר לראות מה יש לעשות. עמיחי דיווח בינתיים בקשר על מה שקרה- גם הוא, תוך נסיונות נואשים להסדיר את הנשימה. כשהגענו אל הערבי הוא שכב על הבטן עם חור כניסה בגב, כבר התחילה להיווצר סביבו שלולית. הוא הזיז את הרגליים במין רעד, דביר מדד לו דופק ואמר שאין. גם לא נשימה. "זה רפלקסים מה שאתה רואה" הסביר. העזתי להציץ לרגע בפנים שלו.

זה היה ילד. מקסימום בן 10. הרגתי ילד. אני לא תופס. לא הכיפוף שיווה לו מראה נמוך אלא גילו הצעיר.      

תפסנו מחסות בסמטה ליד הגופה וחיכינו שיגיעו עוד כוחות. בינתיים התחילו להגיע סקרנים. אני מכוון את הנשק וצועק שיסתלקו הביתה: "רוּח פִיל בֶּית!". הם בורחים. די מהר הגיעו עוד כוחות, ורופא שקבע מוות. לא הצלחתי להירגע. ליד החיילים בג´יפ שהחזיר אותנו ניסיתי להראות שקול כלפי חוץ. הם היו כולם נרגשים והיו צריכים לראות שלפחות אני נשארתי שפוי. ישבתי עם הראש בין הברכיים וניסיתי להראות בסה"כ עייף. לא הייתה לי דרך  להסביר את נקישות השיניים אבל הם לא שאלו. אולי כי גם הם רעדו. עמיחי כיבה את מכשיר הקשר. אף אחד לא יעלה מולנו עכשיו. הוא השעין את הראש אחורה ועצם עיניים. דביר סידר מחדש את אפוד החובש שלו, את כל מה ששלף שם בסמטה. כל אחד מאיתנו מצא לו משהו להתעסק איתו- רק לחשוב על כל דבר אחר חוץ ממה שקרה עכשיו. בהתחלה הייתה אצלם מין שמחה והרגשת גאווה אבל הושבתי אותם בצד וסיפרתי להם שזה היה ילד. כל הבעות הפנים השתנו. ככה ישבנו דוממים ברכב עד שהגענו חזרה למוצב.

בתחקיר התברר שזה היה בסה"כ מעשה קונדס של ילד בן 9 מהכפר שהתעסק עם נפצים שהוא קנה בבית לחם. מהסוג שאנחנו מכירים מפורים, אולי משהו קצת יותר רציני. נכתב שם שכנראה בגלל החושך בסמטה, השקט, וחוסר הנסיון שלי דימיתי את זה למטען. הם הוסיפו שבגלל הנסיבות האלו, בצירוף העובדה שגם ככה הייתה מתיחות כלפי הפלסטינים בזמן האחרון הם מוציאים אותי זכאי.

זכאי.

זכאי.

זכאי.

אני, דורון הנגבי מ.א. 7224924 הרגתי ילד. מבחינה משפטית אני אולי זכאי בגלל הנסיבות. מבחינה מצפונית אני במאסר עולם.

מאז, הזמן המשיך לרוץ באותו קצב, עליו שום דבר לא מכביד. הוא לא צריך הגנה של שכפ"צ כלשהו או פקודה שתגיד לו להמשיך לרוץ. אני לעומתו סיגלתי לי צליעה, אולי אפילו סוג של הליכה לאחור. הרבה אנשים השתחררו מאז מהשרות הצבאי, אני לא. במובן מסוים חתמתי קבע. זה לא שלא עזבתי את הצבא, זה הוא שלא עוזב אותי.

אני חולף עכשיו על פני כל המתפללים בדרכי החוצה. אני ואות הקין שנמצאת לי בין העיניים. בין זו שהסתכלה באותה סימטה דרך הכוונות על הגב הצעיר הבורח, לבין חברתה שהעדיפה לשתוק לנוכח המעשה ולהשאר עצומה באותם רגעים. החזן כבר הספיק להתקדם: "כי ק-ל שומע תפלות ותחנונים אתה..." ובעוד רגע כבר ברכת כהנים. זה לא בית הכנסת שלי, אף אחד לא מכיר אותי פה ועדיין יש לי את התחושה שכולם יודעים למה אני יוצא החוצה. למה אסור לי לשאת את כפיי. כל המבטים שננעצים בי בעוברי בין השורות מלווים אותי החוצה, דוקרים את גבי וכאלו אומרים, שבידיים האלו ש"דמים מלאו" כבר עדיף שלא אברך אותם. רגשות האשמה שהתחילו אז, לא מרפות ממני ואני כבר לא יודע להבחין בין הפרנואידיות שפיתחתי לבין תחושות הלב הנכונות והאמיתיות שפעם היו לי.

וככה, כל בוקר בתפלת שחרית אני מקבל כמה רגעים להזכר שוב, להלחם שוב. אני חוזר פנימה רק כשאני שומע את המילים: "בשלום. אמן".