בעומקן של ערים חרבות מחלימות מני דם ועשן, לאורכן של דרכים כואבות חבושות בתחבושת של זמן עוד פוסע הלוך ובכֹה עוד פוסע האיש שנותר והרֵיהוּ מביט כֹּה וכֹה במבט המתוק והמר ואנשי תהייה שואלים בסתרי לבבם - הכיצד זה פניו של האיש נפולים וגאים וזקופים כאחד? כך פוסע האיש שנותר מאושר ועצב, ואיתו המבט המתוק והמר בשם כל בני ביתו