מקרבים את כל החלקים קרוב קרוב וצמוד צמוד, בוכים המון כדי להמיס את הקצוות, מתפללים המון המון (כל אחד ותפילתו), ואז כל מה שנשאר לעשות זה רק לחכות שהוא יתאחה. סבלנות זה מצרך חשוב.
איש. מכיר את זה מקרוב מדי.
[ליצירה]
איך?...
מקרבים את כל החלקים קרוב קרוב וצמוד צמוד, בוכים המון כדי להמיס את הקצוות, מתפללים המון המון (כל אחד ותפילתו), ואז כל מה שנשאר לעשות זה רק לחכות שהוא יתאחה. סבלנות זה מצרך חשוב.
איש. מכיר את זה מקרוב מדי.
[ליצירה]
סיפור חמוד, אבל
תמיד מגיע ה א ב ל ?? לא?
זה באמת נושא בנאלי... ואולי לפעמים גם די נמאס מהנושא הזה: XXXX התארס/ה, וואו! מזל-טוב! בק..א..לך ................................................
וכמו הבדיחה המפורסמת: ובהלוויה הבאה נגיד לדודות "בקרוב אצלך"???
and to the point:
נכון שאני עוד צעירה (יחסית, הרי יש לי חברות שהן כבר אמא..) ואולי אין לי את הזכות ככה, אבל אני עדיין מסתובבת בחוגים שכאלה, אז כן, נ מ א ס ל י ! ! !
(חוצמזה שאת כותבת מדהים, מהמם, משגע, ואת יודעת כבר שאני מחכה לספר ביכורים שלך....)
ובברכת יום טוב ובקרוב אצלכם..... טוב, לא התאפקתי...!
[ליצירה]
הזדהתי לחלוטין...
זוכרת ת'הרגשה...
למרות שמשננים בראש: זה מותר. זה "פיקוח נפש". ההרגשה נוראית. לשבת בשבת אחר הצהרים ולענות לטלפון בסמל תורן ולשמוע ת'אבטשניק שמבלבל במוח - תדברי איתי, משעמם לי בשמירה... ולנסות להסביר לו ששומרת שבת אנוכי ושלא יתקשר אלא אם כן זה דחוף........... אלה הדברים שאני בפירוש לא מתגעגעת אליהם...
תגובות