אהיה בין רכסי הגלבוע אעלה באשדות ההר אלי יער ואחו לעת פריחה אביבית לעת צהבון ושידפון אטוס בכנף דמיון אל מרחבי עמק ובקעה עד אחצה נהר ירדן אלי גלעד ומדבר אז, בעיני רוחי נביא יושב על אבן גלימתו נושקת קרקע זקנו לבן, עיניו בורקות והוא הוגה בנסתרים על יד עין המים כותב על יריעה אותיות תמות עתיקות שורות שורות רצות כדמוי שירה ופיוט והן מחורזות וזורמות מלאי דימויים שובי לב אז אדע נכוחה: שירת הנבואה ונבואת השירה מאותו מעיין מתגבר חד הן