אתם מקשיבים? ביום ראשון בבוקר, שניה לפני שיצאתי מהבית, נזכרתי שהבטחתי להראות לשושי את השרשרת שקניתי ביום שישי. פתחתי את המגירה העליונה, חיפשתי את השרשרת וניסיתי להתעלם מהגרביים שבלטו בצבעם הכתום. לא! אני לא מוציאה אותם מהמגירה. לא רוצה בעיות! הרי הבטחתי לעצמי.. אבל הגרביים כאילו התעקשו: "תקחי אותנו, שימי אותנו בתיק, מה יקרה?.." סגרתי את המגירה בטריקה ומיהרתי לצאת. מחוץ לבית נמלכתי שוב בדעתי. למה יש לי הרגשה שאני צריכה לקחת אותם? התלבטתי שוב, ובהחלטה של רגע חזרתי למגירה, לקחתי את הגרביים וטמנתי אותם עמוק בתיק. בערב אני אחזיר אותם למגירה. ובלי שטויות! הפעם, אני אשמור עליהם טוב.. רצתי לאוטובוס והתיישבתי ליד ילדונת עם תיק בית ספר. מה שבטוח בטוח.. האוטובוס התקדם קצת ואז עצר ברמזור אדום. אנשים חצו את הכביש לפנינו ואני חשבתי על זה ששוב אני מאחרת.. אשה אחת קצת הסתבכה במעבר החצייה עם העגלה ועם שני הילדים, ואיזה מישהו בא לעזור לה להעלות את העגלה למדרכה. מישהו? הרי זה הזקן שלי! הזקן של הגרביים! האוטובוס כבר התחיל לנסוע ואני רצתי לנהג והתחננתי שיתן לי לרדת. תחנוני לא הועילו וחיכיתי עוד שלוש מטר לתחנה הקרובה, ומשם פתחתי בריצה לכיוון המקום האחרון שבו ראיתי את הזקן. אולי ליד חנות הצילום? בעצם הוא נכנס לסמטה ליד.. נכנסתי לסמטה ובסופה מצאתי את עצמי בתוך מדרחוב ענק והמון חנויות. רק זה היה חסר לי.. הסתובבתי שם בערך סביב עצמי וכמעט התייאשתי. מה הסיכוי שאני אמצא אותו? כבר החלטתי לחזור לאוטובוס, כשפתאום ראיתי אותו יוצא מאחת החנויות. בהתלהבות התחלתי ללכת לכיוונו, אבל אז נעצרתי. מה אני אגיד לו? תחשבי, אמרתי לעצמי, את הרי רוצה לדעת את סוד הגרביים, לא? איך הם פועלים, של מי הם ובכלל מאיפה הם צצו, נכון? לשאול אותו סתם כך? ואם הוא רק יגיד לי תודה ויקח אותם בחזרה? אז אני לעולם לא אדע.. ופתאום תפסתי את עצמי. טפשה! בזמן שאת חושבת לך הוא יעלם שוב! מיהרתי לסרוק את הרחוב פעם נוספת, וכשאיתרתי את הזקן הזדרזתי ללכת אחריו, שלא ילך לי לאיבוד.. מסתבר שהאיש שלי לא היה כל כך זקן כי הוא הלך די מהר, ואני מצאתי את עצמי מסתבכת בין סמטאות לא מוכרות ומדרגות בלי סוף, מנסה לשמור על הקצב. תוך כדי הליכה ניסיתי לחשוב מה לעשות ולא ממש הצלחתי להכריע. לא רוצה שהוא ייקח את הגרביים בלי לספר לי כלום, והאמת שכבר נקשרתי אליהם.. לאחר עשרים דקות הליכה בערך, כשהתחלתי להרגיש כמה התיק כבד ואני לא בכושר, סוף סוף היה נראה שהגענו. זו הייתה חצר רחבה, תחומה על ידי בתים לא גבוהים במיוחד, מאבן ירושלמית עתיקה. שכונה של פעם כזה. אתם בטח במתח ואני משגעת אתכם עם תיאורים על בתים. תשאלו מה עשיתי? ישבתי על ספסל במרכז החצר, ושקעתי במחשבות (אני טובה בזה כנראה), לא לפני שוידאתי שאני יודעת לאן נכנס הזקן שלי. אני לא אלאה אתכם שוב בכל ההתלבטויות, רק אגיד שבסוף החלטתי "לקחת סיכון", וללכת להגיד לו שמצאתי את הגרביים שלו. מקסימום (אם יהיה לי אומץ) אני אתעקש ולא אתן לו אותם עד שהוא יגלה לי מה הולך פה. זה הרי הסיכוי האחרון שלי לדעת את פתרון התעלומה.. ובהחלטה נחושה זו נכנסתי לתוך הבניין הימני. אני חושבת שראיתי אותו עולה במדרגות.. כן. למזלי הייתה שם רק דלת אחת. עוד שניה עמדתי מול הדלת, ואז דפקתי. שלוש נקישות קצרות וחיכיתי. אין תגובה. עוד כמה נקישות, ושוב אין תגובה. מה עושים? ופתאום נפתחה הדלת. הזקן עמד בפתח והקמטים בזוויות עיניו חייכו לעברי. נבוכה, העברתי משקל מרגל לרגל ומלמלתי שלום רפה. הזקן עשה תנועה של הזמנה פנימה, עדיין בלי לומר מילה, ואני נכנסתי בהססנות. לעיני נתגלה סלון קטן מרוהט בפשטות, מטבח מימין ומסדרון שהוביל מן הסתם לעוד חדרים. התיישבתי על ספה שהתגלתה כנוחה מאוד והזקן התיישב מולי על כורסא ישנה. עיניו המשיכו לחייך. בסקירה מהירה ציינתי לעצמי שבניגוד לפעם הקודמת שנפגשנו (?), הפעם היה לבושו נקי ומסודר יותר. חיכיתי שהוא יאמר משהו, אך הוא לא אמר מילה. כנראה חיכה שאני אפתח. מרוב מבוכה פרחו כל התכנונים מראשי ולא הצלחתי לחשוב מה לומר. פתאום נזכרתי בגרביים. מזל שהם בתיק.. עיניו של הזקן התרחבו בפליאה כשהנחתי את הגרביים הכתומים על השולחן הקטן בינינו. כלא מאמין אסף אותם אליו, מעביר אותם מיד ליד, ממשש. היה זה תורי להיות מופתעת, כאשר הזקן מיהר לחלוץ את נעליו, ו.. לא תאמינו! ללבוש את הגרביים! כשהרים את מבטו שוב, נפגשו עינינו. ואז פתאום הבנתי. הוא אילם! הידיעה הממה אותי לשניה והוצפתי מבול שאלות. הזקן המשיך להתבונן בי בחיוך כאשר נזכרתי שהוא לא יכול לקרוא את המחשבות שלי. מתוך הבלגן שבראש פשוט אמרתי "אני רוצה להבין מה קורה פה" והוספתי במהירות "אם אפשר כמובן". עיניו כאילו דיברו שוב, והמילים זרמו בתוכי. אני אקבל תשובות לכל השאלות שלי. הוא שמח לראות את הגרביים. מאוד שמח. מה אני רוצה לדעת? אני יודעת שאתם במתח, ותאמינו לי שגם אני הייתי, ורציתי תשובות, אבל היה משהו כל כך נינוח בזקן שגם אני נרגעתי. תשובות יהיו. כך לפחות חשבתי.