"ובא השמש וטהר" (ויקרא כב, ז) "דרבי- על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו" (בבא מציעא, דף פה עמוד א) ---------------------------------------- הוא ישב בביתו שבצפורי, רכון מעל עבודתו הגדולה, שהיתה כבר קרובה מאד לסיומה. הדממה מסביב הופרה רק על ידי חריקת הקולמוס. "וחכמים אומרים: אין טבול יום טמא..." הוא נאנח. הכאבים שבפיו לא נתנו לו מנוח, כבר שש שנים. השמש נטתה לערוב וצבעה את חדרו באדום. הוא התיישר והתבונן מבעד לחלון. שלשה כהנים צעירים צעדו שם, בדרכם לבית הגרנות, משוחחים וצוחקים בינם לבין עצמם, שולחים מבט אל השמש השוקעת. הוא רכן שוב אל השולחן וטבל את הקולמוס בדיותה, אך לא הצליח לשוב ולהתרכז. הוא קם מכסאו ויצא מן החדר. בחדר השני עמדה נערה וטאטאה. על יד הקיר עמד סל גדול- היא הזיזה אותו בכף רגלה כדי לטאטא מאחוריו וצווחה נפלטה מפיה. 'אוווו! הני בני כרכושתא! אי לאו דקמשדינן להו לברא, הוו ממלאי כולי ביתא!' ארבעה גורי עכברים עירומים ועוורים הצטנפו אל הקיר, ואור בין הערביים הדועך הטיל את צלליהם הארוכים על רצפת העץ, גורם להם להראות קטנים אף יותר ממה שהיו. הנערה הניפה את המטאטא מעליהם. עשרות מסכתות עברו על פניו, דינן נוקב הרים, וצל ההרים נדמה לו כאנשים. 'שבקינהו,' אמר לה, והיא נעצרה, נבוכה. לא היתה רגילה שבעל הבית בכבודו ובעצמו יפנה אליה בדברים. 'שבקינהו, כתיב "ורחמיו על כל מעשיו".' בצייתנות החזירה הנערה את הסל למקומו ופנתה לטאטא את צידו השני של החדר, תנועותיה קצת פחות נמרצות מהרגיל. השמש שקעה, והוא חזר לחדרו, להתבונן בכוכבים היוצאים. זמן קריאת שמע הגיע, ולהפתעתו גילה שעם הסתלקות האור דעך ונעלם גם הכאב שבפיו, לראשונה מזה שש שנים. לראשונה מזה שלש עשרה שנה, בעצם, יכול היה לחלץ את עצמותיו, ללא שום כאב, וצלילות רעננה החלה מפכה בו. הוא פשפש במגילות הרבות שהיו מפוזרות על שולחנו עד שמצא את מבוקשו- מגילה ישנה, תחילתו של מפעל חייו הגדול. הוא הדליק נר ופרש את המגילה. "מאימתי קורין את שמע בערבין? משתחשך.." הוא שלח את ידו ונטל את הקולמוס מתוך הדיותה. העביר קו ישר להפליא על המילה 'משתחשך', עצר לרגע בהרהור, רכן מעל השולחן ותיקן--