עידן חזר הביתה מבי"ס. זה לא משהו מיוחד, הוא עושה את זה כל יום, חוץ משבת שאז הוא ישן עד מאוחר והולך עם החבר'ה לתפוס גלים ועוד כל מיני דברים בים. גם השעה לא היתה מיוחדת. למעשה, הכל היה ממש כרגיל. גם בבי"ס לא השתנה שום דבר. בשיעורים ישן או ריכל עם רועי על הבנות, לפעמים הציק לרווית שיושבת לפניו או סתם השתעמם. בהפסקות הלך לשחק כדורסל והריץ קצת דחקות עם החבר'ה על החנון התורן. סתם, לא משהו מיוחד. בבית חיכתה לו אמא כמו שהיא בדרך כלל מחכה, רק שהפעם היא ישבה במטבח ונראתה עצבנית מאוד. מסביבה היו שיירי קפה ובדלי סיגריות והיא כל הזמן הסתכלה בשעון. פתאום היה לעידן דה-ז'ה-וו. הוא נכנס למטבח ופתח את המקרר: "אמא מה יש לאכול?" "יש שניצלים במקפיא וסלט בקערה החומה, תחמם לך." טוב, עידן חימם לו אוכל והלך לסלון. אחיו הקטן ישב ואכל מול הטלוויזיה. הייתה שם איזושהי טלנובלה לילדים חדשה שעידן לא הכיר, וזה גם לא עניין אותו במיוחד, הוא אהב סרטי פעולה. על הספה היה איזה ספר זרוק, ועידן הרים אותו. זה היה משהו על המחתרות, דווקא נראה מעניין, אז הוא לקח אותו והלך לחדר. בדרך הוא נתן איזו צ'פחה ידידותית לאחיו, שמלמל משהו בחזרה ובקושי שם לב. עידן תהה מה כל כך מרתק בסדרות המטומטמות האלה שכולם רודפים אחריהם כל הזמן. הוא נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. את הספר זרק על המיטה, אולי יקרא אותו אחר כך, והדליק את המחשב. הוא נזכר שאמא בקשה שלא יאכל ליד המחשב, כי אז נכנסים פירורים למקלדת וזה "פשוט סיוט לנקות את זה". עידן לקח ביס גדול מהשניצל והפעיל את המשחק האהוב עליו. הוא, חייל אמריקאי במלחמת העולם השנייה, צריך לכבוש את הבסיסים של הנאצים ולנצח במלחמה. הוא דווקא די טוב בזה, למען האמת. יכול לשבת שעות מול המחשב ולטבוח גרמנים. אמא שלו תמיד משתגעת כשהיא רואה אותו. "אני לא מבינה מי ממציא את כל המשחקים החולניים האלה! כשאני הייתי ילדה שיחקנו בקלאס!" "עזבי אמא," הוא אומר לה, "את מהדור הישן", ופונה להפציץ עוד בסיס. מהסלון הוא שומע אותה צועקת על אח שלו לעזוב את הטלוויזיה וללכת להכין שיעורי בית. זה תמיד ככה. היא צועקת, הוא לא מסכים, היא מתעצבנת שאף אחד לא מקשיב לה בבית הזה, הוא מתחיל לבכות, היא מאיימת שהיא תספר לאבא, הוא הולך לחדר שלו וצועק שהיא אמא רעה, שתמיד היא עושה לו את זה ומעיפה אותו בדיוק בתכנית שהוא אוהב, שהיא בכלל לא מבינה אותו, ושאם הוא לא יראה את זה היום אז מחר בבי"ס כולם ידברו על זה ורק הוא לא. האמת היא שזה נכון, היא באמת תמיד מעיפה אותו, בגלל שבאותו זמן יש איזה אופרת סבון שהיא משוגעת עליה ולא מסוגלת לפספס אף פרק. בדיוק ברגע שרצה להפעיל את המטען השלישי אח שלו נכנס לחדר. "למה אתה לא דופק?" אחיו התעלם מהשאלה של עידן והתחיל עם הקול הנמרח והמעצבן שלו. "עידן, תגיד, הייתה לך פעם חברה?" אוף, חשב עידן, מה הקטע שלו עכשיו להפריע לי באמצע? ובקול אמר "כן. ועכשיו תעוף מפה אתה מפריע לי ועוד שניה אני שובר את השיא." "אז תגיד," הוא שוב מתעלם. מי חינך אותו? "איך ביקשת ממנה חברות? פשוט יש לי בכיתה ילדה מה זה יפה שאני מת להציע לה חברות ואני לא יודע איך." עידן חשב שהילדים היום מתבגרים מהר. רק בכיתה ד' וכבר רוצה חברה! הוא בכיתה ד' עדיין שיחק במכוניות. "מה הבעיה," אמר לו, "תיגש אליה ותשאל אותה אם היא רוצה להיות חברה שלך." אח שלו חשב רגע. "אבל אם היא תגיד לי לא?" "אז לא." "אבל אז יהיו לי פאדיחות וכל הכיתה תצחק עלי ואף אחת לא תרצה להיות חברה שלי אף פעם.." עידן כבר התחיל להתעצבן. באמת שאין לו כוח לבעיות הדביליות של אח שלו. מהבוקר כבר מתפוצץ לו הראש ובגלל שהוא לא היה מרוכז הוא פספס את הגרמני ההוא שעכשיו יורה עליו מתוך הבניין. "אם אין לך אומץ אז אל תשאל אותה! ועכשיו טוס מפה כי אין לי כוח!" אח שלו קצת נעלב וצעק עליו שהוא סתם אח רע ואף אחד לא מבין אותו בבית הזה, ויצא וטרק את הדלת. הגרמני הרג את עידן והוא הפסיד. יאללה, למה כולם חייבים לצעוק בבית הזה? אי אפשר לדבר כמו בני אדם? הוא כיבה את המחשב בעצבים ויצא מהחדר. הטלוויזיה היתה כבויה. מה זה, איפה אמא? אמא עישנה במרפסת. "אמא, הכל בסדר?" היא לא ענתה לו. הוא פנה למטבח והכין לעצמו כוס תה, אולי זה יעזור איכשהו לכאב ראש שלו. הוא שמע את אמא צועקת מהמרפסת: "פרחים! הוא מביא לי פרחים!" היא נכנסה פנימה והתיישבה בנוקשות על הספה. אחרי שתי דקות אבא נכנס הביתה. עם חיוך מרוח על הפרצוף, הוא הושיט לאמא באבירות את הפרחים, קד קידה ואמר בטקסיות: "לאהבת נעורי!" עידן צחק. מזמן כבר לא ראה את אבא עושה שטויות כאלו. הם מזדקנים, ההורים שלו. אמא אפילו לא חייכה. "איפה היית אתמול בלילה?" אבא הופתע. "מה? אתמול הייתי במשרד. אבל אמרתי לך כבר... עבדנו עד שעה מאוחרת על איזו תוכנה חדשה שצריך להוציא לשוק ונשארנו לישון שם..... ?" אמא קמה. "ואיפה היית שבוע שעבר? ובשבוע שלפני זה?? ומה פתאום אתה מביא לי פרחים, הא?! אתה חושב שאני לא יודעת? שאני טיפשה?? ומי זה 'נשארנו' לעזאזל???" אמא הייתה ממש מוטרפת. הקול שלה הפך צורמני כזה, כמו שיש בטלוויזיה כשהיא מתקלקלת, השפתיים שלה רעדו, והוורידים שלה הפכו כחולים כמו הצג של המחשב שלו. עידן החליט לעזוב אותם לנפשם וברח לחדר. אם הם רוצים לריב, ואם אמא חושבת שאבא בוגד בה, זאת כבר לא אשמתו. הוא נכנס לחדר וזרק את עצמו למיטה. בחיית, למה כואב לי הראש כל כך? כאילו מישהו מוחץ לו את הרקות. מהסלון הוא שמע אותם צועקים. אבא התגונן, אמא תקפה. ולעידן ממש לא היה חשק לשמוע אותם צווחים כמו שני תרנגולים. הוא קם והדליק את המערכת. בפנים היה איזה דיסק של טרנסים שחבר שלו צרב לו. הוא הגביר עד שלא שמע כלום חוץ מהלמות התופים. עידן חזר למיטה. הוא הרגיש כמו בדרמה אמריקאית גרועה, רק חסרה לו החברה הבלונדינית. התקרה הייתה לבנה מאוד פתאום, כמעט מטושטשת. משהו כאב לו נורא אבל הוא לא ידע מה. כאב חד כזה בצלעות. הוא התרומם קצת והוציא את הספר מתחת לגב שלו. דווקא נראה מעניין, אולי יקרא אותו אחר כך. זה לא עזר. עדיין משהו כאב לו, צובט. כאילו תולעת אוכלת אותו מבפנים. הוא נשם עמוק. הראש שלו הלם בקצב של המוזיקה. הוא רצה לקום לכבות אותה, אבל לא היה בו כוח. השפתיים רעדו, בדיוק כמו של אמא. עידן לא ידע למה, אבל פתאום הוא התחיל לבכות.