תלתלים שחרחרות היא אספה בין ידייה,

קלתה צמתה והשאירה שובל.

עיניה כחולות,צפו בי בלחש,

שאשב לצידה עד יבוא שוב הגל.

זה שיקח את הלב הפצוע,

שישטוף את הראש מכאב מחשבות.

גל שיסתיר את כל מה שידוע,

שישאיר רק תקווה לחולי אהבות.

והנה הוא בא,בהדרת גאונו,

בשצף ניקז אל רגליי הקטנות.

בשקט הבטתי על גווני השקיעה,

כחול,התערבב עם כתום ואדום.

ידייך שלבו בקצה אצבעי,

ביקשו ללטף את פצעי החמה.

ואני את ליבי השארתי פתוח,

שתבוא הזריחה,ותתן אהבה.