בחלוני עודנו אור ועיני עוד נטויה,
העצים מתנודדים ממשב האהבה.
נצורות בליבי מילותייך הכמוסות,
שנדרתי לעצמי שלא ארפה בַן לעולם.
מבטך עכור בעיניי,וליבך גונז את תקוותי האחרונות,
וניצן של כאב נובט על פיסת הלב,העזובה בפנים,בתוך גופי.
ממשיך להזין את ליבך בתרעילים,בכדי שתאהביני ילדה מתוקה.
מחדיר לאזנייך מילות אהבה,שימתחו את האופק עד גבול האין סוף.
בחצי הליל מרים ראשי אל על,מביט ביאוש על צבא הכוכבים.
שהיו לי מעון בימיי הכבויים,כשסבלתי ממורג החיים הלבנים.
פקחתי עיניי ויִישבתי מבט,אל תוך אגמי הכחול של עינייך.
ונציב אהבה התגבש על הקשת,החוברת לעיניינו הצולבות בגאון.
ארב לכאב שבא לפגעני,וניצח על שירת התשוקה של ליבינו.
מאחורי עַרָבות שערך הזהוב,טמון לו העיט המרעיף מבטים.
שחודר כל רבד של כאב בליבי,ונותן את תקוותי בפסגת הרי האהבה.
מביא עידית מנפשי שתוקדש לליבך,שתפיק עוד ניצוץ של ילדות רחוקה.
ועומר ראשון,מְבוא האביב,אתן לך בחורף הקר,האפור.
מלטש את ידייך שלא יפכרו,ויותירו אותי נודד ברחובות.
מורט את הצער מנצר ליבי,ויוצר חומה רחבה מגוננת.
שתחמול על חיי מכאב ויגון,שרוו ממימיי השחורים מדמי.
למודות סבל הן ידיי הכזבו מאור האהבה,
הן מדיפות את ריחו של בושם החיים,
הדולף לכל חרך בקירותיו של ליבי,ונכנס במעורת הממות המודרת מטוב.
מפיק אור הוא ליבך הנאור,שלהבתו מעולם לא כבתה מן השחור.
מנסה להצית קצת אש שתאיר,ולא אסתמא אחרייך כעיוור.
מֵמַרֶק את אבני החושן הטמונות בנפשך,שיבהיקו כשמש בשעת זריחתה.
רבות הדרכים אל צֹהר ליבך,אך אל טוהר פנייך רק דרך אחת.
שידועת מכשולים וקשיים של כאב,אך ליבך התמים שווה מהכל.
שמעי ממילותיו של ליבי הנחרץ,ושמרי את פיסת האדמה לידך.
שתקבע את סופי בסֶבֵב החיים,ולא אסיים כראי,עם עצמי.
שמשקיף על הגוף המוטל לפניו,המתרפס לרגלייך,בכדי לגעת בליבך.
