ב"ה
ש: את יודעת, את ממש מפגרת!
ש: (מרימה מבט לא מופתע. אז הנה זה שוב מגיע...)
ש: (חובטת בה באגרופיה) מפגרת, עלובה, פתטית, מסכנה, מוזרה!! זה מה שאת!!
ש: (מתכווצת תחת המכות. היא ידעה שזה צפוי לה. זה מחירה של כל העזה) די,די, תרגעי, ש ! בסך הכל מה כבר עשיתי?
ש: אל תיתממי! את יודעת טוב מאוד מה עשית! בשביל מה היית צריכה לכתוב את השטויות האלה, בשביל מה?
ש: (מוחה חלושות): אלה לא שטויות
ש: את יודעת טוב מאוד שכן! (מלעיגה בקולה:) "זה כל כך מרג-הההש! אני ממש – ממש צומ-ההחההת"! אוי, נו באמת, תעשי לי טובה!! זה אחד הזיופים הנדושים ביותר שלך!
ש: (בקול מצטדק) לא נכון! זה אותנטי! אני באמת מרגישה ככה!
ש: (בפסקנות) זה לא. את סתם מאוהבת במילים של עצמך. הכל אצלך מילים-מילים-מילים, בלי שום משמעות.
ש: (נהדפת לאחור, אך מנסה להתאושש ולהשיב מלחמה:) את טועה! אני יודעת שאת טועה. ואני בטוחה שגם היא תחשוב כך! את תראי, היא תהיה איתי ולא איתך!
ש: היא? (פורצת בצחוק) את באמת חושבת שאכפת לה? (הצחוק מתגבר) הוי, נאיבית שכמותך! את בטח חושבת שכל המילים היפות שלך יזיזו לה משהו? את באמת מאמינה שיש לזה משמעות בעיניה?!
ש: (בהססנות) כ...כן. אני באמת מאמינה. הרי גם פעם שעברה -
ש: (קוטעת אותה בכעס) עלובה אחת! את רוצה להרשים אותה, הא? רוצה שהיא תגיד לך "כל הכבוד" כמו ילד שמביא לאמא ציור מהגן. את לא מתביישת?!?
ש: .. טוב, כן, קצת...
ש: ואת חושבת שהיא באמת תתפעל ממך, מה? מה"עומק" שלך, מיכולת הביטוי ה"נהדרת", מה"פיוטיות"... את לא קולטת איך זה נראה מבחוץ, באמת. אז בואי אני אגיד לך: זה נראה כמו קשקושים של ילדה קטנה, פתטית, נרגשת מדי, שכל כך רוצה להרגיש משהו עד שהיא ממציאה לעצמה רגשות ומתאהבת בהם!...(נחירת בוז) היא בטח מרחמת עלייך לא פחות ממני!
ש: (קרובה לבכי) לא נכון! זה לא נכון! זה לא ככה!
ש: (בשלווה מחוייכת) את בטוחה?
ש: (לא עונה)
ש: יפה יפה, כך חשבתי.
ש: אז מה עושים עכשיו?
ש: אין כבר מה לעשות. המכתב כבר נשלח. הנזק נעשה. רק עכשיו אני אהיה חייבת לייסר אותך קצת, שתלמדי לפעם הבאה. שלא תעשי לנו יותר בושות כאלה. אוקי, (מתחילה להוביל), בואי. את מכירה את הדרך. (הבזק: דלת כבדה כמו של מקלט. על הדלת שלט: "חדר עינויים")
ש: (הולכת אחריה בצייתנות כנועה. פתאום מתעשתת, צוברת כח ועונה בכעס:) לא! אני לא אתן לך לעשות לי את זה הפעם! זה לא מגיע לי! אני לא מתכוונת להתענות יותר!
ש: (מרימה גבה, מופתעת)
ש: זהו! enough is enough! אני לא מתכוונת יותר להיות תחת שלטון העריצות שלך! את מושלת בי ביד רמה, מבקרת כל ביטוי, מגבילה כל פעולה! אני לא יכולה להוציא דבר מפי מבלי שאת תצנזרי אותו! אני לא יכולה להנות משום חוויה מבלי שאת תהיי שם ותעירי הערות מבטלות! אני לא יכולה להיות בשום רגש מבלי שתעלי עליו במכבש ותדרסי אותו עם אותו חיוך שליו על השפתיים. די! די! די!
ש: וואו, רגע, רגע, ש...בחייך, אל תשכחי עם מי את מדברת! זאת ש, הקול השקול וההגיוני שלך! המפקחת רבת הפעלים שלך, שתמיד אומרת לך בזריזות וביעילות איך הדברים נראים מבחוץ. אל תשכחי שאת תלויה בי, ע, את תלויה בי, את לא יכולה שנייה בלעדי!
ש: דווקא כן, כל פעם שהייתי בלעדייך הרגשתי טוב, הרגשתי שחרור, הרגשתי חדווה!
ש: בסדר, בסדר, נו, "שחרור"... אבל אלה היו חוויות חד פעמיות וקצרות. את לא יכולה להתבסס על זה לכל החיים! אל תשכחי כמה מוזרה את. לא שייכת. לא מתאימה. אם אני לא אהיה לצידך, את עלולה לחשוף את זה לפני כולם. את עלולה לפלוט כל מיני דברים מוזרים ולא שייכים. דברים שייגרמו לאחרים להתרחק ממך. זה כבר קרה, את זוכרת?
ש: (משפילה מבט)
ש: את גם עלולה לפתח כל מיני אשליות לגבי עצמך: לחשוב שאת יכולה להיות משוררת גדולה, או שחקנית פנומנאלית, לחלום שתוכלי "לעזור לאנשים", כל מיני כאלה, זוכרת?
ש: (מהנהנת בראש מורכן)
ש: ומי אם לא אני אחזיר אותך לקרקע המציאות?
ש: (מהנהנת שנית)
ש: (בחיוך קטן של נצחון): יפה! לכן את צריכה אותי! אז תעשי לי טובה, מספיק עם כל הקשקושים האלה, יאללה לחדר, אני רוצה לראות כאב, והרבה!
ש:... אבל אולי אני לא כל כך מוזרה? והרי אם אני אקשיב באמת לעצמי ולסיטואציה, אני אדע מה נכון להגיד למי ומתי. אני לא חייבת אותך בשביל זה! ... ואולי אפילו החלומות שלי לא עד כדי כך מופרכים!
ש: הממ... אבל את לא תעזי לנסות. יש לך יותר מדי מה להפסיד!
ש: כן, אני אעז, ע, אני אעז.
ש:(מתחילה לאבד את שלוותה) אבל את לא תצליחי! אני שולטת עלייך כבר הרבה מאוד זמן, אני מכירה אותך טוב מדי, את כל החולשות! את שלי, את שומעת? שלי!!
ש: אני יצרתי אותך, כי חשבתי שאני זקוקה לך. וכמו שיצרתי אותך אני יכולה גם לשחרר אותך. כי את שלי, את שומעת? שלי!!
ש: את לא יכולה! את לא יודעת איך!!
ש: אני אלמד! ובתור צעד ראשון, אני הולכת לחשוף אותך עכשיו! את כל הדיאלוג הזה! שידעו מה את כל הזמן עושה לי!
ש: לחשוף אותי!.. אבל לא, לא, איזו שטות!!.. הרי אני זו את, את זו אני, את חושפת את קלון עצמך! מה את עושה?
ש: לא, את זו לא אני. אני זו לא את. אני שחר, אדם שלם ויפה, ואת סתם קול טורדני, שעומד להיעלם לי מהחיים.
.
.
.
.
Send.
תגובות