ל...(ירון) "כשתרצי לדבר אז תתקשרי" אמרת זאת כמעט בנקל מבין שפתיך הנוקשות. עבר בי גיחוך קל שבקושי נשמע, הרמתי את התיק שלי, יצאתי מהרכב וטרקתי בעדינות את הדלת והלכתי לי. אפילו לא הבטתי אחור...כמו שתמיד אני עושה. ארשת של עצבות הופיעה על פניי כשנכנסתי למכללה, חשבתי לי - אושרת, מה יהיה? שוב אותם ריבים/ויכוחים מטופשים שחוזרים על עצמם... אתמול היינו שמונה חודשים ובמקום לשמוח, לבלות ולהנות מצאנו את עצמנו בויכוח שטותי שהביא לשתיקה ארוכה, כואבת, צורמת, שתיקה שנמשכה שעות.... המשיכה עד הבוקר. היום העדפתי שלא ללכת לבי"ס להיות עם התלמידים שלי (אף על פי שהמדפ"ית שלי ביקשה) שכן היו התלמידים מבחינים בחוסר המצב רוח שלי ולא היה לי החשק לשים מסכה למרות שהיום פורים ו כ ו ל ם מ ת ח פ ש י ם. ואני בין דקה לדקה ( בין שיעור לשיעור) כובשת את הכאב הזה שהנחלת בי אתמול וטועמת את המרירות הזו והגרון שורף. זה משגע אותי איך שכל פעם מחדש, אתה מוותר בקלות על הכל...ממהר להתעסק בכעס ו"בצדק שלך..." אני יושבת לי, חשה כיצד החולשה אופפת אותי ומוחי כבד עליי, מתקשה לתפקד כהרגלי. נרגזת על שאמרת "כשתרצי לדבר תתקשרי" ואם לא...אז לא נדבר?? בזה זה הסתיים??? כאן וויתרת שוב...וכאן זה אוכל וכאן... אני כותבת לך. אוהבת אושרת. 16/3/03 10:00