דף לבן הוא התחלה מצויינת, מעורר השראה, הוא כספוג השואב ממני מילים.
יושב מול הדף, העט בידי, צידו האטום על פני הדף, ומתופף בקצב אחיד, איטי, משעמם. שום פתיחה לא נראית מתאימה, לא 'שלום', לא 'ברוכים הבאים', ודאי לא 'היֺה היה' או 'פעם אחת', וגם לא 'בראשית' או 'פתח דברי'...
אפשר לדלג על הפתיחה ולפתוח בהתחלה - 'נולדתי'.
יפה.
אך מה אוכל לספר על ארוע שאינני זוכר? שמוכר לי רק דרך עדויות חלקיות ומעורפלות? שאינני משוכנע שאכן התרחש?
אבוי, כבר כתבתי. וההתחלה, מגבילה ותובענית, צמאה להמשך. אני מאבד את סבלנותי ומכסה את הדף, תחילה במילים ואחר בשרבוטים מרוגזים. 'נולדתי נדדתי נדרתי נטרתי נדפתי נכחדתי נוכחתי נחתכתי ניתכתי נטפתי נותרתי בותרתי לאלפי נתונים נושנים...'
קרעתי את הדף.
דף קרוע הוא התחלה מעולה, מלהיב את הדמיון, הוא כחורבן הדורש ממני יצירה.
פיזרתי את הרסיסים.
ויהי תוהו ובוהו.
וארא כי טוב.