בחלק מהפרקים הבאים תיאורים ברבריים
 וקשים עד מאוד מדרכי עונשים באפגניסטן
 דאז אשר אינם מתאימים לכל עין ולכל קורא.

--  פרק ד' –
אמאן אללה [המשך][1]
[הירדן גיליון 244 26.2.35 ]

מטעמים פוליטיים הידועים לו לעצמו נטה אמאן אללה חאן ממסורת סבו עבדול רחמאן חאן – שעלה למלוכה בשנת 1881 בעזרתה של אנגליה - ושמר אמונים ויחסים טובים עם שכנתו אנגליה המושלת בדרום ארצו. הנכד הגה אהדה לממשלת רוסיה שכנתו מצפון, שמתוך כוונותיה המדיניות הביטה כאוהדת על ההתקדמות באפגניסטן.

אמנם ידועות היו לאמאן אללה תוצאות פעולתו של הצבא הבריטי בכאבול בשנת 1878 בשעה שנקמו ביד חזקה את נקמת הדם של הציר הבריטי הנרצח; ואף על פי כן משראה את הצלחתו של מוסטפה קמל פחה ניסה גם הוא את מזלו להפיק תועלת מצרופים פוליטיים שונים על חשבונה של רוסיה הקרובה להודו (שהייתה מתמידה ללחוש הבטחות באוזניו) ולנצל בזה כביכול את החששות של אנגליה לטובת ארצו, כמו שעשה שכנו ריזה שח, מלך פרס.....

פוליטיקה זו באמת קרבה את רוסיה להודו הסמוכה ולאנגליה לא נעמה ביותר שכנותו של הדוב הרוסי עוד מן המאה התשע עשרה, ובשנת 1928, בשעה שביקר אמאן אללה בבירות אירופה נשארה ארצו בידי עוזרים שונים והללו מכרו את ארצם לאויב בכסף תועפות. בהיוודע  הדבר למלך, בשעה שהיה שוהה בלונדון לצורך משא ומתן פוליטי, סיים את עסקיו המדיניים במהירות ומיהר לחזור לארצו דרך בירות רוסיה, תורכיה ופרס. בתנופת יד עזה ונוקמת השקיט את המרד בתריסר ראשים. אך באורח פלא מסתורי נפוצו מייד שמועות מוזרות ורבות ורעות בכל מרחבי הודו, פרס, אפגניסטן והעולם המוסלמי: אמאן אללה מלך אפגניסטן נגאל בפת-בגם ויינם של הנוצרים הכופרים באירופה אוכלי בשר חזיר ועכבר, ואשתו המלכה רקדה בחצר המלכות בלונדון גלוית פנים וחבוקה בזרועות זרים וכופרים. ... והשמועות שנתאמתו הלהיבו את דמיונם של האפגאנים שראו בדמיון את מלכתם גלוית פנים וחשופת חזה, בזרועות זרים רוקדת ...

אמאן אללה שחזר מאירופה מלא רשמים חדשים היה שקוע ראשו ורובו בתיקונים יסודיים חדשים להבראת עמו. ואחד מחוקים אלו שהיו בעוכריו הייתה פקודה להסיר את הצעיף מעל פני הנשים, להחליף את המצנפת הדתית בכובע רגיל – שני מיני עטיפה שהיו דבר שבקדושה בעיני העם הקנאי השמרני והפרימיטיבי.

העם המורעל והמשוסה בכוח השמועות על מעשי מלכו בחצרותיהם של מלכי אירופה התנגד והתמרמר בליבו על חילול הקודש, ועל התערבותו של המלך בעניינים פרטיים. השיכים הנרגנים והמשסים במחתרת התפללו ליום נקם כי יבוא. חסרה הייתה רק ה"יד המסתורית" המסייעת בחשאי ומתגלית בפומבי. ובשעת כושר אחת בהזדמנות מוצלחת הופיע "בגה סקאו" המורד.

בגה סקאו, "בן שואב המים", חונך וגודל מקטנותו בחצר המלכות והיה חבר צעצועים וצייד לאמאן אללה קודם שעלה על כיסא המלוכה. בגה סקאו זה עבר פעם על נימוסי החצר המקובלים ונדון בפקודת אמאן אללה שחזר מאירופה למלקות בפומבי בפני  העם והשרים רואי פני המלך. ארץ זו כל גבר מגן בה על כבודו בחייו, ובפרט בגה סקאו, בן עבדים שעלה לגדולה, נפגע בכבודו עד מעמקי הנשמה, ומרוב חרפה ברח להרים. חסרונו לא הורגש לגמרי. אף מעשי העוולה והפשע שלו הרחיקו מעליו את חבריו וכאילו נשכח מן החיים.

והנה, לאדם זה העזוב והמבודד, שנמלט להרים והתחבא מקלונו, נמצאו "ידידים" שליבו בליבו את אש הנקמה במלך שפגע בכבודו. ובכוחם של ידידים אלמונים אלו נהפך בגה סקאו הגרוע והמלא פשעים לאיש דתי "שומר הגחלת" נגד אמאן אללה הכופר ההורס את האיסלאם ובמשך חדשים מעטים נתלקטו מסביבו כל נקלה ופושע, כל אלו שגורשו על ידי אמאן אללה משירות המדינה.

אמאן אללה, שהביט על כל אלו כעל משחק שובבות של עבד שסרח, שלח לקרוא את בגה סקאו בחזרה, אבל ידידיו של זה הזהירו אותו: פח טומן לו המלך. ושנאתו למלך גברה שבעתיים.

פלוגות צבא אחדות שנשלחו לקראתו נפלו לתימהון המלך למחנה האויב שהציע להם משכורת משולשת, והתעמולה נגד אמאן אללה הכופר המודרני נתפשטה בכל הארץ ובהצלחה מרובה כל כך עד שאי אפשר היה שלא להסכים לדברי המלך שאמר בפרהסיה: יד מדינה זרה ומנוסה בדבר הזה.

כאשר העיר דודו, איברהים חאן, את אוזנו של המלך הצעיר שהנה הרחיק ללכת יותר על המידה בתיקונים להתקדמותו של העם, השיב המלך: "דומני שסברה זו, שכל התקדמות נמהרת באסיה גוררת אחריה מהומות ריאקציוניות היא סברה אימפריאליסטית טהורה, שבעלי האימפריות הפיצו אותה בעולם לטובת עצמם. כי לצורך השאיפות הפוליטיות והכלכליות שלהם הם בוחרים שאנשי המזרח יהיו בורים ויישארו במצב פרימיטיבי, שאם לא כן לא יהא שום ממש באינטרסים שלהם באסיה. חוץ מזה מפיצים שליטי הודו בעמם שמועות שווא שבבירתו יושב לו ה"דוב" ומפתה את עמי בהבטחות עזרה בכסף ובזהב להסתער על הודו ולכבשה. שטויות.  מטרתי היא לעורר את עמי מתרדמתו. ועד שנתעורר ונעשה עם בריא, תצעד הודו בצעדים  קדימה ותדע להשתחרר בכוח עצמה ולא בעזרת זרים. אין אנו רוצים אלא שלא יפריעו אותנו בעבודתנו, שלא יכרו לנו מחתרת ולא ישסו."

כדי להשתיק את הארץ ולבלום את המרד בראשיתו שלח אמאן אללה את מבחר צבאותיו נגד צבאו הקטן של בגה סגאו החונה בגבולות הודו. אבל ראו זה פלא. במשך חמישה חודשים לא יכלו הצבאות המאומנים והחמושים בנשק מודרני לערער את המחנה של בגה סקאו, הלוחם כמצביא בעל ניסיון גדול וצבאותיו חמושים בנשק פעיל יותר ומשובח יותר מנשקו של צבא המדינה.

צרותיו של המלך גברו יותר בראותו שלא מעטים הם השבטים מסביב הנופלים יום יום למחנהו של בגה סקאו בכוח הכסף והנשק הניתן להם בשפע וביחד רחבה כגמול לעזרתם במשך מלחמה של חמישה חדשי החורף הקשים של שנת 1929 נשמדו דיוויזיות שלמות של צבא משני הצדדים, ובעזרת סוכניו של בגה סקאו הטילו שבטים שלמים מצפון הארץ מצור על הבירה ונתקו אותה מן הכפרים סביב. נוסף לפגע המלחמה נוסף גם אפוא הרעב שפרץ בעיר הבירה ועם הרעב נתרבו הפשעים.

אמאן אללה הצעיר, העז וקשה העורף, אפשר שהיה מצליח לדכא את המרד לולא נתייאש פתאום מעמו ההפכפך, הנמכר בכסף אף לאויביו. ופעם, בשעה שראה חלק מן הצבא והעם נרגנים בהשפעת הממון של מסיתי הסתר אמר: "עד מתי נילחם באחינו המושלמים ונשפוך את דמם לריק ?" . רגז ליבו בקרבו ובעצם היום ההוא קרא עצרת במחנהו ונאם:

"בני ואחיי המאמינים! תמימים אתם מלהבין את הנעשה בארצנו על ידי אויבינו הזרים הכופרים ולפיכך אין אתם אחראים על מעשיכם. אומנם לא בכם האשמה אלא במנהיגיכם הרוחניים העומדים בקשר יחד עם האויב הזר המניע אתכם לעשות את מעשיכם לטובת ענייניו הוא ... שמעתי את תלונת השייכים המתלוננים מגרונכם על חוק ביטולו של צעיף הנשים. הן תודו שמלככם הוא אפגאני בדיוק כמוכם ואף עולה עליכם בהיותו נצר מזרע הנביא, ובוודאי יודע הוא עד כמה יתביישו עמיתיו ונתיניו להרשות לנשותיהם להראות לזרים בגילוי פנים. אבל אם בא מלככם זה ולטובת החוק והקדמה הוא מסיר את צעיף אשתו המלכה ונסיכות אחיותיו, דבר שלא אירע כמותו מיום היווסדה של המדינה, הלא תסכימו שלא לרעתכם נעשה הדבר. ראשון באתי והקרבתי את כבוד אשתי המלכה ואחיותיי הנסיכות על כבוד נשיכם אתם, שלא תתביישנה ברבים.

"שנית, האישה הרעולה חופשייה היא להרבות פשעים כרצונה, בלא שיוכל הבעל לדעת על הדבר, כי בצאתה מביתה ללכת לבית אהובה לא יכירנה איש, והיא תמחה פיה ותאמר 'לא פעלתי אוון', ולהיפך – אישה גלוית פנים נמצאת לעיני הרואים ושוב לא תוכל לרמות את בעלה כמקובל ...

"רוטנים אתם על חוק עבודת הצבא; לטובתכם היה הדבר ולטובת המדינה. צבא העובד את מולדתו לא בעד כסף אלא מחובתו הלאומית לא יבגוד בה מעולם בעד כסף ... וישרת אותה עד טיפת דמו האחרונה. וצבא כזה כבוד הוא לנו ולא נהא לחרפה בעיני עמים זרים שאת צבאותינו יקנו בכסף.

אתם הרוכלים ברחובות לפנים, וכיום סוחרים הפכתם למעמד בריא ואיתן, ואת טוב הארץ תסחרו, הודות למצב הביטחון במדינה. האיכרים רעבי הלחם צברו בר ומזון ובתים להם בשדה. התלמידים והנוער התקדמו ויפתחו את  עיניהם וכל אלו בזמן קצר.

עכשיו רואה אני אתכם רוטנים ונרגנים. חלק מכם מכר את ארצו ועבר לאויב, ולחרפתי הגדולה מתבייש אני כי בתקופתי היה הדבר. חלק שני מכם חכם והתקדם, ושוב אין אתם זקוקים כפי הנראה לי ולעזרתי."
ואחר הפסקה קצרה של מלחמת נפש קשה המשיך המלך הצעיר את דבריו: "נתיניי ואחיי הנאמנים! דעו לכם שלפני כולכם, כל הנאספים כאן היום, מחליט אני לוותר על כיסא המלכות ואני מוסר אותו לאחי, ענית אללה חאן, ומקווה אני שתחת קורתו תיפסק מלחמת האחים העושה בנו שמות והארץ תלך ותתקדם מחיל אל חיל.

--  פרק ה' –
[גיליון 247 1.3.1935]

קהל השומעים,  השרים ואנשי הצבא, עמדו נדהמים כמוכי רעם. מששבה רוחם התנפלו אפיים ארצה, מתחננים ובוכים: עד שערי מוות ילכו אחריו, ובלבד שיחזור בו מהודעתו. ברם, אמאן-אללא הדמוקראט, שנמאסה עליו הדיקטטורה, והיה נאלץ לשמש תליין וגרדום מורדים כל שנות שלטונו, בחל במלכות ועוד באותו יום עזב את עיר הבירה ויצא לעיר קאנדהאר אל שבטיו הנאמנים לשבת ביניהם כאחד העם ...

לבנה סקאו נודעו הדברים בשעתם ומייד עלה בראש צבאו על עיר הבירה, בפלוגות שייחים ענובי מצנפות והולכי רגל ואוחזי קוראן ביד כבשו את העיר כמעט באפס יד לאחר מלחמה של שלושה ימים בגדוד הנאמן לאמאן אללה שבחר למות על שדה הקרב מאשר להכתים את דגלו בבגד.

כל הנתינים והצירים הזרים יצאו את העיר באווירונים בריטיים להודו. הציר הבריטי היה האחרון בצירים שעזב את עיר הבירה ובצאתו לקח אתו את דגל המלוכה מעל בית הצירות . בעיר כאבול השתוללה המהפכה ומלאך המוות שלט יחידי במלוא גבורתו.

כמעט כל המתקדמים וכל אוהביו של אמאן אללה הוכרעו לטבח. ענית אללה, "המלך לשלושה ימים", נמלט על נפשו לקנדהאר לחסות בצל אחיו ושתי אחיותיו של המלך, שלא הספיקו להימלט בעוד מועד, עמדו על נפשן כלביאות, ארבעים חללים הפילו מצבאו של בגה סקאו שבא לקחתן שבי – ולבסוף שלחו יד בנפשן. לא עלה בידי המורד המנצח לחלל את כבוד משפחת המלוכה ...

תושבי שאר הערים בארץ שוסו על ידי השייחים והכריעו לטבח את מפלגת המתקדמים, שלושים אלף שיעים מסכנים תושבי עיר פארה נשמדו ביום אחד  ודמם זרם לנחל (בשטף רחב). בתי ראינוע, "מעשי השטן", מכוניות הנעות בלא סוסים אלא בכוח השטן ובתי הספר החדשים נהרסו ונמחו מעל פני האדמה לבל יישאר זכר לשטן ולאמאן אללה המקולל, שליחו.

רק בהיראת, העיר הצפונית, ובאפגניסטן הרחוקה מן הבירה שמונה מאות קילומטרים ויותר, שלט הסדר כרגיל. הידיעות על המתהווה במדינה אל הספיקו להגיע לכאן. הנסיך הגדול, איברהים חאן, דוד המלך, המושל בהיראת שידע על כל הנעשה בבירה באמצעות הרדיו מטשקנט הרוסית, שלט בעיר במלוא כוח המאמצים ובינתיים שלח פלוגות צבא מדי שבוע לעזרת המלך בן אחיו.

אנשי הצבא שהיו רואים את חבריהם נשלחים שבוע בשבוע לדרום ארץ, ואת אנשי העם מגויסים, דרשו ביאורים וסירבו להישמע. והשמועות עשו להן כנפיים בין הסוכנים והגדילו את המבוכה בין השרים.

איברהים חאן הנאמן לעצמו ולדעותיו החזיר את חוקי העונשים שביטלם אמאן אללה, מתוך תקווה שביד נוקמת וקשה יצליח להחזיק בר5סן השלטון. ארץ ענייה זו תושביה כולם מעריכים ביותר את ה"שלי שלי ושלך שלך",. חוץ משודדים העוסקים בשוד לא לצורך פרנסה בלבד אלא גם בתורת אבנטיורה[2] וספורט משעשע. להקות אלה תלויות ברובן בקפריסות של מנהלן ומנהיגן, השודד דוקא עשירים, ופעמים הוא מחלק את הכסף הנשדד לעניים. והאדונים העשירים, מתוך שקצרה ידם לנקום בשודדים אבירים אלה, שפכו את דעמם על גנבי העיר וחוקקו חוקים ששערות אנוש תסמרנה לשמעם.

והמושל שביקש להטיל את מרותו על תושבי העיר, כיוון שראה שגנבים ונרגנים הרימו ראש בזמן האחרון, עבד והחזיר לתוקף את העונשים המבוטלים הללו.

פעם הלכתי אחר פלוגת שוטרים מזוינים, שהכריזו על הפושע הכבול בשלשלאות והמובל לשער המשפט. "להווי ידוע לכם האזרחים – " הכריז הכרוז ההולך לפני התהלוכה בראש חוצות – "אסיר זה מובל למשפט על ששלח ידו ברכוש לא לו, ושם יקצצו את ידיו ורגליו כחוק הדת. נתינים, פקחו עין וזכרו את העונש עת יעמוד השטן להטותכם מדרך הטובה."

אחר האסיר והשוטרים נתקהל קהל גדול, רובו מתלמידי בתי ספר וילדי רחוב, שלאחר הפסקה של ארבע שנים ארוכות ניתנו להם הזכות והעונג לבדח את שעתם ולראות בעונשים. ואף אני הייתי בקהל הגדול לראות במחזה מימי הביניים.

בכיכר הרחב מול שער המשפט הושיבו את הנידון על גבי האדמה, ושני שוטרים החזיקו בזרועו וכרכוה בחבלים מעל למרפק עד שהפכה כולה שחור-כחול. וכך נהגו גם בפרק היד לעצור בעד מרוץ הדם ולהקהות את הכאב. בכוח הקיפאון, שהיד נקפאת מן הלחץ החזק בזרוע. בינתיים עמד קצב אחר (קצב פשוט הנלקח לפעמים בכוח שלא ברצונו להוצאת פסק הדין) והשחיז את סכינו לפני הנידון בשלוות נפש גמורה. ומצד שני שפתו שנית שוטרים אחרים סיר על גבי אש והרתיחו בו שמן. וכשהיה הכול מוכן אחז הקצב בכף היד ובשתי תנופות קטעה. היתר תפשו בזרוע השותתת דם וטבלוה בשמן הרותח להפסיק את זרם הדם. ריח בשר צלוי, בשר דם אדם, בשר אדם צעיר שנתפש בכישלונו שנטל כיכר לחם מבית אדונו עלה באוויר. הקהל, הנוער, השוטרים, באי כוח החוק, כולם עמדו וכמעט נהנו מייסורי הצעיר המתפתל במכאוביו. ובלא לחבוש את היד הקטועה, הצלויה, המטוגנת, החזיקו ברגל שמאלו של הנידון ועשו בה מה שעשו בזרוע הקטועה וצלוה גם היא בשמן. ועל הפצעים זרו סיד וכְּרָכוּם  במצנפתו המלוכלכת של הנידון. אחר ה"עבודה" מתפזר ההמון איש לביתו. המסכן, אם אין לו קרוב וגואל, נשאר בכיכר עזוב לנפשו ולרחמי העוברים וחסדיהם. ודמי השמן, עצי ההסקה ושכר טרחת הקצב נפרעים למפרע על חשבונו של הפושע אם יש כסף בכיסו ....

אחרי חודש אחד הורגלתי במחזות אלה שהדריכו את מנוחתי בלילות[3]. לא לחינם קשי לב ואכזריים הם האפגאנים. מילדותם נקשה ליבם, ניטל מהם הפחד מפני כאבי הייסורים הבאים עם העונשים האכזריים.

גדמים וקטועי רגליים אלה נהפכים אחר שנים לשודדים ולמפלצות המפילים את פחדם על המשטרה והצבא, וקשה היא נקמתם במשטרה ובחוק, עד שגדוד צבא שלם נדרש לפעמים כדי להשמיד להקה קטנה אחת הנהוגה ביד בעל מום נקמני ומר נפש ומי שנופל בידי החוק, ולא מעטים הם הנופלים, נידון בכל חומר הדין, אם בדקירות רומח איטיות בידי חיילים קשי-לב המשתדלים להרבות את מכאוביו, או עושים לו "חריקירי" ותולים אותו חי ברגלו בלב השוק והוא מפרפר שעות שלמות לשמחתם של הסקרנים היושבים למטה ועוסקים בהתערבויות ובהמראות[4] אם נפש קשה לו לשודד זה ומתי תצא רוחו, אם לפני עלות השמש או אחר בואה.

וכדי שלא יהיו העונשים חדגוניים, משתדלים השופטים בחכמתם הגדולה להמציא משפטים בל ידעום, שיעשו רושם בל יימחה על התושבים. פעם קשרו איש ערום חי בזנב גמל וסחבוהו בבטן רטושה על פני קוצים וברקנים. פעם אחרת קשרו את ברכיו של מורד אחר ביתדות באדמה והעיפו אותו מאחוריו בתותח, בתותת ממש מלא חצץ וברזל וחסל... החלק הנשאר לפליטה היו הרגליים הקשורות היטב ביתדות, השאר עף באוויר וניתך ארצה, פירורי בשר תלוי.

לפי החוק אם אין עדים לא יומת הנדון. וכיוון שהשודדים זריזים הם וחרוצים ואינם נוהגים להשאיר עד בחיים נאלצת המשטרה להכריחם להודות במו פיהם על מעשיהם. פושטים אותם עירום עד למותניים, ארבעה חיילים אוחזים בידיהם ורגליהם באויר ושניים אחרים מצליפים עליו בשוטי ברזל, אחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת ועשרים, מאה, מאתיים.  השוטרים שיגעה ידם מתחלפים בחדשים. מכים ומכים עד שהבשר נהפך לדייסה תופחת, כולו מכה אחת. והשודד יסתום את פיו, ישוך את לשונו ושפתיו ולא יודה, כי בנפשו הוא. שודד אחד ספק חמש מאות מלקות, פעמיים בשבוע, קיבל אלפיים מלקות ולא הודה. ולבסוף עזבוהו לנפשו והבריא.

ראש המשטרה החדש היה אינקוויזיטור מבטן ומלידה, מודרני ואנין דעת, חונך בגרמניה ונפשו סלדה מעונשים ברבריים בפומבי. בשעה שביקש לכפות על השודד שיודה במו פיו, האכילהו בשר, עוף, ממש מעדנים, רק דבר קטן לא נתן לו; את השינה והישיבה. יעמוד לו כך כל ימיו באמצע החדר ואם יישן יעוררו אותו בדקירת כידון. וביום השלישי היה השודד, ואף החזק שבחזקים מודה ובוחר בתליה מהחיים.

נקמת הדם
החוק באפגניסטן מוסר את הרוצח בידי משפחת הנרצח, גואלי הדם, לעשות בו כטוב בעיניהם, וגואלי הדם נקמניים הם. פעם הייתי עד למקרה של רוצח אח שנתפס,  ונמסר לאמו של הנרצח. קרוביו של הרוצח בקשו לפדותו בכופר נפש בכסף מלא כמשקל גופו אבל האם עמדה על שלה; דם תחת דם. היא הכריחה את המשטרה לקשרו בעמוד ובעצם ידה דקרה את הדקירה הראשונה, סכין חדה בעינו של רוצח בנה. אחר כך חתכה לו את הצוואר באכזריות שטנית נוקמת והרטיבה בדמו את ליבה ושדיה להשקיט בו את ליבה הסוער מנקמה.

אותו דבר עשה זקן ערירי שגרם לו מזלה ולסוף שנים ארוכות נמצא רוצחו של בן אחיו. הזקן עקד את הרוצח בביתו ובסכין קהה ופגומה כמשור חתך באדישות את הצוואר עד שהשוטרים עצמם זרזו אותו לגמור את המלאכה.

ביום שישי אחד בשעה שישבתי על כוס תה לפני המושל, בא איש רחב כתפיים ובידו מגרפת ברזל מלוכלכת בדם קרוש ודבוקה בשערות והודה: אדוני רב החסד, במגרפה זו הרגתי זה עתה את אחותי ואהובה בראותי אותם מתגוללים במיטה בלא חופה וקידושים ועוברים על הדת, ועל הנבלה הגדולה עשיתי מה שעשיתי. המושל בלא חקירה נוספת טפח לו על כתפו ואמר: יפה עשית, בני, וציווה לעבדיו לתת לו "משאת" כראוי לאיש השומר על כבוד משפחתו.

גדולה הנקמה בין שבטים אלה, ולא לחינם אמר סעדי, אחד מגדולי המשוררים של פרס:
     אם אלהים יופי וחוסן לתורכים נתן
     מאכל ותלבושת לפרסים נתן,
     כישוף, כוסף וגעגועים להודים נתן,
     לאפגאנים את הכעס והנקמה נתן.

כזה היה העם שביקש אמאן אללה מלכו לעשותו לעם בעל תרבות. ואפשר אף היה הדבר עולה בידו לולא בגד בו מזלו באמצע מפעלו הגדול.

--  פרק 7[5] –
[גיליון 255 11.3.1935]

איברהים חאן, מושל היראת, חשב שבזה שיחזיר את חוקי העונשים הקשים והאכזריים לתוקפם יצליח להשתלט על המצב וטעה.  אמנם הפחד עשה את שלו אבל אלו שנהנו כמה שנים מן החופש שניתן על ידי המלך שוב לא יכלו לראות מחזות עונשים אלה בשוויון רוח, ואף המצב המדיני במדינה הנמצאת בידי בגה סקאו נודע לפקידים גבוהים אחדים שהיה להם מקור ידיעות משלהם.

אבל איברהים חאן היה בטוח בכוחו. כל מטרתו הייתה לחזק את עמדת המלך בן אחיו הנמצא מחוץ לבירה. הוא כינס את בניו ויועציו למועצת מלחמה חשאית והחליט לשלוח את כל הצבא הנמצא בעיר לעזרת המלך. בראש הגדודים העמיד את הנסיך בנו, כיוון שהטיל חשד וחשד שווא בנאמנותו של המפקד. המפקד הנאמן ביקש לפקד בעצמו את צבא מלכו והמושל דחה את בקשתו בתואנה שעזרתו דרושה בעיר יותר מבשדה ...

ראש הצבא הנאמן הבין את הרמז, נפגע בכבודו ולאות מחאה ביקש להגיש את התפטרותו. בינתיים המפקד החדש, הנסיך הקפדן, ניהל את הצבא בתמרונים מייגעים ודרש מהם משמעת ברזל, ולאחדים מן הצבא, את העצים והנרפים, ציווה להלקות אותם בעקרבים כדי שיעבדו את מלכם באמונה.

חלק מן הצבא האוהב את מפקדו הישן מרד על דעת עצמו וסרב לציית לפקודות של המפקד החדש. הנסיך ביקש להשיב את המשמעת במחנה ואיים באקדוחו. הגפרור הוצת והיה ללהבה ...

בתשובה לאיום ירה הצבא הנרגז במפקד והרגהו בו במקום, ומפחדם הרב מידו הנוקמת של המושל התנפלו על ארמונו ביום האחרון לרמדאן בצהרים והרגו אותו על בניו ובנותיו ...

בשני רגעים הפך המקום למהפכת סדום. כל העיר נסגרה על חנויותיה וכל איש רץ לביתו.

הפחד הכפיל את המבוכה. הצבא שנתפכח משכרונו והתאבן מפחד על האחריות על המעשה.

משנודע הדבר למפקד הצבא שהתפטר ירה במביא הבשורה הרעה והרגו על מפתן ביתו. ואחרי הכול לולא הוא אבן על אבן לא הייתה נשארת בעיר היראת.

במהירות קדחתנית וביד פלדה תפס את הגה השלטון בידיו, אסף את צבאו וקציניו וייגע אותם עד מוות בתהלוכה צבאית ברחובות העיר במשך כל היום. את החנוונים הכריח לפתוח את חנויותיהם ובסוף שלושה ימים חזר הסדר על כנו.

ואת רוצחי המושל שלח לעולם האמת, עשרים ושניים איש במספר, כפי שאומרים הרגם הוא באקדחו אחד אחד בלילה אחד.

המפקד חילק את צבאו לשבטים, הגדיל את מספר האנשים בגדוד בני שבטו הנאמן לו וביד חזקה ועורמת שועלים ריסן את הצבא הפראי המשתולל כסוס מלחמה ביום קרב.

על תושבי העיר נפלה אימה. הכול התחבאו במסתרים מפחד הצבא, שמא ישלח ידו בביזה כנהוג במקרים כאלה. והיהודים על אחת כמה וכמה. טעם הפרעות בעבר עדיין עמד בפיהם של זקני היהודים שזכרו את תעלולי הצבא בשלחו ידו בביזה ברכוש ובנפש.

אשת המושל הנרצח בכתה תמרורים ובקשה שיוציאו את נבלת בעלה המתגולל ברפש ויקברו אותו כראוי. חלק מן הצבא המזוין יפה התנגד לכך. חלק שני רצה את הדבר בכל מאודו. מלחמת אחים עמדה להתפרץ בין הגדודים. רק בכוחו של המפקד שלא איבד את עשתונותיו ביום גורל זה עבר העניין בשלום, בלוויית שני קציניו הנאמנים שמר במכוניות ירייה על בית הנשק ולא נתן לצבא המורד לשדדו. בינתיים קרא אליו את שבטו הנאמן מחוץ לעיר זיינס[6]  בחשאי, אבל כהלכה צירפם לגדודו ושלח אותם בלילה אל מחוץ לעיר ולמדם מה שלמדם. למחרת כינס סביבו את כל הצבא והמורדים ככלל, התחנן לפניהם לחדול מריב אחים  ולהגן על העיר מפני גדודי האויב הכופר הרוסי העולה על העיר לכבשה. מפי מרגליו נודע לי – המשיך המפקד – שצבע חזק נראה ממרחקים ופניהם מועדות לעבר היראת. הצבא האמין, יצא מן העיר, וגדודי המורדים ראו את עצמם נתונים פתאום בין שני גדודים נאמנים ונכנעו. פרקו מעליהם את נשקם ושלחו את האנשים איש לביתו.

אנשים אחרים ששלחו ידם בביזה הולקו בשערי העיר עד מוות, את בני מעיהם הוציאו מבטנם וחרזום לצווארם למען יראו ויראון.

פחד היהודים בשלושת הימים האלה היה נורא. הבתים הורקו. כל החפצים משרוך ועד נעל החביאו במרתפים ובפרוסת לחם ביד רצו כולם לחצר בית הכנסת למצוא סתר ותפילה. הנשים המבוהלות, הילדים, הזקנים, הפכו את בית הכנסת לגיהנום, והרעישו את אמות הסיפים בצעקותיהם אל האלהים. רבים היו המתעלפים מפחד. רבים היו הפצועים מן המהומה והריצה ברחובות. ומשבאה השמועה שיהודים אחדים נהרגו יחד עם המושל עלתה זעקת האומללים השמימה.

התינוקות והזקנים זעקו ללחם ואין, האימהות האומללות קיללו את בניהם שישתקו. הזקנים עפרו ראשם בעפר והיכו על ליבם כעל סדן והתוודו על עוונות הצעירים הרכים העוברים על "בל תשחית", עוון טיולים בשבת בשדה, על עוון הזנחת התורה, על אוון ועל אוון ... וקראו אל הצעירים הללו בקול חזק להתפלל לה' שישוב מחרון אפו וירחמנו.

אודה על האמת שפחדם דבק גם בי, וכהוגן: הדבר קרה בשעת הצהריים, בשעה שהייתי סועד את ארוחתי. ופתאום פרצו אנשים הביתה,לקחוני בכוח לבית הכנסת, ואחדים יעצוני שאוציא את משקפיי ואחליף את בגדיי וכל זה בלא שום ביאורים. הצבא מרד פתאום, ופתאום הייתה העיר כמרקחה, ועד שהיגיע השמועה לגטו היהודי עברה כמחצית השעה. בבית הכנסת ממש נטרפה עלי דעתי מן המחזה. ההמון הרב הבוכה והצועק בהיסטריקה של פחד. בעיקר תקפני הפחד מפני הבשורות הרעות והמוגזמות על תלי העיר שהוכרעה לטבח ועל שאנו היהודים חסידי המגן נתונים עכשיו לחסדי אלהים ומחכים למאכלת.

הצבא שהתפזר בעיר לשמור על הסדר מילא את תפקידו באמונה, ומפיו של קצין אדיב נודע ליהודים מן הנעשה בעיר וכי לא "כצעקתה" היא, ולעט לעט שבה המנוחה.

מרבית היהודים ונשותיהם בילו את הלילה בחצר בית הכנסת ואף אותי הכריחו להוציא לילה ארוך אחד במרתף צר עם שישה פחדנים אחרים כמוני, מרתף שלא היה בו מקום אף למתוח את הרגליים.

עלה מתנענע, צלצול כלי, הגבירו את הפחד והלהיבו את ההמון, ועם כל קול וכל רחש התחילו זועקים אל האלהים ועד עלות השחר לא עצם איש עין. העצבים נעשו חדודים חדודים עד שעדת גברים גדולה התנפלה על בחור לץ שהפחידם ברעש קל והרביצה בו מכות נאמנות.

בין כל ארבע מאות המשפחות של יהודי העיר הלכו לישון לבתיהן רק ארבע. אלה היה בידם במה לעמוד על נפשם. גדול הוא האלהים וגדול כוחו של האקדח מתחת לכר ומגן על בעליו בשעת הצורך.

יהודי אחד, שמעון גד שקרה לו המקרה סמוך לארמון המושל בשעת הרצח הוכה על ידי כמה אנשי צבא בקת הרובה בראשו, אך קצין אחד הכירו וציווה לחייליו להוליך את היהודי הביתה ולא לשלוח בו את ידם. ודבר זה המעיט את הפחד במקצת ונתן את התקווה בלב שהפעם אולי יצאו בשלום מעניין ביש זה.

אחרי שלושה ימים הוזמנתי על ידי המשטרה לביתו של מפקד הצבא ונתכבדתי בפקודה לעזוב את העיר תיכף ומייד כיוון שיש חשש לחיי. נפוצה שמועה שידי מרגלים זרים היו במרד הזה. אמנם בטוח הוא בניקיון כפיי אך מייעצנו לשם זהירות לעזוב את העיר במהירות מפחד ההמון החושב עלי רעה, אם מחמת הנתינות הזרה שלי[7] ואם מחמת היותי אחד מן המורים.

אם כך – עניתי – חושש אני לחיי לנסוע במצבי זה ובייחוד בזמן כזה עד גבול פרס מרחק גדול כל כך.
- לזאת אל תדאג – השיב המפקד – עד הגבול יביאוך בשלום. אקווה לראותך בחזרה אחרי זמן קצר לאחר שישוב הסדר על כנו. להסביר לך את המצב דומני שלא כדאי. או שאתה יודע כמוני ... או שייוודע לך הכול בפרס. וכדי שלא תאמרו אתם הזרים שמגרשי אורחים אנו הריני מודיעך שלמרות רצוני עושה אני את הדבר, וגם לטובתך הוא. בינתיים שמור נא את אקדמי זה למזכרת, אפשר תצטרך לו ... ומאת אחיך היהודים כסה נא גם את המזכרת וגם את דברי השיחה ...

וכבר למחרתו בערב הייתי בעיר משהד בארץ פרס הגדולה, בריא בגופי אך כאוב בנפש ובעצבים. אחרי הכול דומני שחייב אני לשמו שיצאתי שלם בגופי מן הארץ הזאת. כפי שספרו לי נהרגו שני מורים כמוני בחוצת כאבול עי ידי ההמון הפרוע... הלאה הלימודים המודרניים הבאים מן המורים הזרים.

תוספת של בת המחבר

למרות האמור לעיל אבי נפגע מפציעת כדור בגבו, כנראה אקדח (כי אם מכלי כבד יותר בוודאי היה מת). את הכדור חששו להוציא כי היה קרוב ללבו. ובסופו של דבר עם התקדמות הרפואה הוציאו אותו, אלא שאיני יודעת אם לפני שנולדתי או כשהייתי עוללה. אך זוכרת אני שסיפר לי פעם (דבר המתקשר לפגיעה בגבו) כי היה עצוב מאוד (כנראה בדיכאון) והרושם שלי הוא שמישהו שהאמין בו בגד בו וכך נפצע, כשניסו להרגו וירו בו בגבו. הוא היה בדיכאון עד שהלך למרפא מוסלמי, או הודי, מכל מקום לא ליהודי, ולכן מבינה אני שקרה זה עוד טרם שב ארצה. אולי שכב שם בבית חולים או במרפאה עד שבשרו החלים כשהכדור נותר בתוכו. הוא סיפר לי ששאל את החאקים ההוא מדוע בגדו בו. איני זוכרת מה הייתה התשובה. אולי לא הייתה תשובה ואולי לא יכול לספר לתינוקת. אך הוא סיפר דבר נוסף שאותו אזכור. שאותו חאקים לקח בידו כד חרס ואמר לו – תסתכל. ואז השליך את הכד על הרצפה. הוא הסתכל על השברים וראה אותם נאספים לאט לאט ומתרוממים והופכים שוב לשלם. ואחר כך הם היו שוב מנופצים על הרצפה. ולדעתי היפנט אותו החאקים וריפא אותו בכך, ששבר לפניו כד, וחיבר אותו בפניו שוב בעיני רוחו. וכך גם חיבר את רוחו השבורה העגומה של אבי.

פרק 8
[גיליון 259 15.3.1935]

כשעזב את בירתו אמאן אללה לא נתקבל בקנדהאר כאחד מן העם כמו שרצה. ראשי השבטים באו אליו גלויי ראש ויחפי רגל לאות הכנעה ובקשה, שיחזור מויתוריו על כיסא המלוכה. שבטו הגדול עדיין לא נכחד מעל פני האדמה ורצונו החזק להקים את כבוד מלכם מסקאו השודד ולשפוך את דמם בעדו.

אמאן אללה סירב ואנשי השבטים העקשנים כרעו על יד ביתו בהמוניהם שש שעות והכריזו שלא יזוזו ממקומם עש שיבטל את דעתו ויישאר עליהם למלך. כשראה אמאן אללה שאחיו עמאת אללה ברח מן הבירה ושבקה סקאו כבש את העיר נכנע לרצון שבטו והתכונן למלחמה.

קולאם נבי חאן, ציר אפגניסטן ברוסיה, בא לעזרת מלכו בכסף ובחיל רב מצפון הארץ והשמיד בלא רחמים את הצבא של סקאו. בתשובה על כך הרג האחרון את בן נבי חאן שהיה בבירה. האב השכול בעל השפם הכביר והגדול ביותר בכל מרחבי אפגניסטן והנטוי למעלה בגאון הורידו למטה לאות אבל ונשבע שלא ירימו עד שישבע מדמם של רוצחי בנו. ואמנם שמר וקיים את שבועתו. בנקמה פראית נוראה טרף והשמיד את ששה הערים והכפרים והשבטים שנתנו את ידם לאויב. שמו לבד היה לפחד ומגור לצבא בקה סקאו.  בכל מקום שעבר השאיר אחריו עקבות חורבן והרס. טבח והשמיד חמישים אלף נפש, הרים את שפמו האחד למעלה ואמר: "עד חצי הנקמה רוויתי."

בקה סקאו הופתע, קולאם נבי חאן מצפון, אמאן אללה מדרום, הדריכוהו מנוחה וכמעט גרשוהו מן העיר. ורק הודות לנשק חדש ורב שהגיע לו בזמן עצר את ההתקפות מצפון, ואחר כך מדרום, ולאחר שישה חודשים היכה את האויב אחור מעיר הבירה בעזרתם של ה"קצינים" החדשים  והמנוסים ממלחמת העולם.

כשראה אמאן אללה, הדימוקרט והאוהב באמת את עמו, את הדם הרב הנשפך לשווא בגללו, וכשהבין שבלי נשק חדש וטוב לא יוכל להתגבר על אויבו, ויתר שנית על כיסא מלכותו, עזב בחשאי את הארץ ונסע לאיטליה, מקום מגורו עד היום.

בגה[8] סקאו הומלך, ומשטר חדש קם במדינה. ממשלות רבות לא קבלו את ציריו ולא ידעו איך להתייחס אל צירי אמאן אללה שלא הסכימו לקבל את מרותו של בקה סקאו, השודד שכבש את הארץ בכוחות חוץ. דעת העולם הייתה בעד בגה סקאו. הרוסים, הגרמנים, הפרסים והתורכים האשימו את אנגליה במרד. והנה לאחר שבגה סקאו "הכושי עשה את שלו" הופיע בהודו נאדיר חאן, צירו של אמאן אללה בעבר בברלין, ודרש כיורש חוקי את כתר המלכות של אפגאניסטאן.

בהודו נתקבל נאדיר כראוי על ידי הממשלה.  ההודים המושלמים לא התייחסו אליו באהדה וכדי לקנות את לבם הצהיר נאדיר חאן, שהוא בא לתבוע את המלכות לטובת אמאן אללה. לאחר שהתחזק והתבסס בעזרתם של נאמני אמאן אללה כבש את המלכות בנקל.

מה שלא עלה בידו של אמאן אללה בכל כוח צבאותיו המחונכים והחמושים יפה והרבים במספר עלה בידו של נאדיר חאן החולה הזקן. "בגה סקאו" "מציל המדינה והדת" "נהפך" פתאום לחדל אישים ונשאר בלא עזרה מידידיו שהנחילוהו את הניצחון בגירושו של אמאן אללה. מכיוון שלא כדאי היה שבקה סקאו יישאר בשלטון, הפכוהו לשודד וכופר בדת אבותיו ובמקומו "עלה" כוכבו של נאדיר חאן ו"בעזרת" "ידידו" "יריבו" בקה סקאו ...

נאדיר חאן, הדיפלומט הערום והזקן המרכין את ראשו לכל גל וגל בשעת הצורך הצליח לקחת שבי את בקה סקאו ותלהו בחוצות העיר על מחרוזת נעלים בצווארו לאות חרפה וקלון. בתמיכתם של שבטיו, - שבט נאדיר חאן הוא החזק והגיבור בכל אפגאניסטאן – הזמין אליו את כל צירי אמאן אללה. רבים הסכימו ושרתוהו באמונה.

כשכר לכוחות שהעלוהו לשלטון הגדיל את כוחם של השייחים במדינה.

לאחר מלחמות רבות שקטה הארץ והחוקים הראשונים שבו לקדמותם. בתי הספר,

 הראינוע וההתעמלות נהרסו ונכחדו מעל פני האדמה.  חוקי הענשין הפרימיטיביים שבו לתוקפם. והארץ נמקה בייסורי האינקוויזיציה הפראית.  השרים, השייחים והמוכתרים מוצצים את לשד העם. הפיאודליות שבוטלה על ידי אמאן אללה הוחזרה על כנה לטובת האפנדים. בקיצור, כל אדם מלך הוא בגבולו. המשפטים והעונשים נשארו לעניים ולהודים החלשים. הכוח והצדק לחזקים.

מחמד השים חאן, שר השרים של אמאן אללה, שנמלט מידי בגה סקאו לארץ פרס, סירב לחזור לארצו למרות הפצרותיו של נאדיר חאן. מחמד נאדיר חאן הייתה לו דעה משלו. הוא ראה מהפכה זו כולה כתוצאה ישירה מביקורו של קולונל לורנס המפורסם שביקר את אפגניסטן תחת המסווה של שיח דתי גדול מערב. הוא הוא שעזר לבגה סקאו להוציא לפעולות את תכניותיו הפוליטיות ... וגם הוא הוא שפיל את בגה סקאו והביא את נאדיר כאן במקומו. על זה שהאחרון לא רצה או לא היה מצליח והרים ידו במלכו אמאן אללה שהרחיקו ב-1925 מן הארץ ועשאהו לציר בברלין. מחמד היה בטוח , למרות ההכחשות של שרים ואחרים, שהשיח שהתפלל פעם במסגד והלהיב את ההמון נגד התיקונים במדינה הוא לורנס דווקא ולא אחר, ושאמאן אללה עשה שגיאה גדולה כשלא פקד מייד לתפוש אותו, כי לא האמין בדבר, וכשנתן את הפקודה כבר היה מאוחר.

מחמאד השים חאן לא פסק מללחוש יום ולילה באזני השרים של מלך פרס שיזהרו מאדם זה, שאם יבוא חס וחלילה לפרס יביא עמו חורבן, הרס ושיממון. וכתוצאה מפעילותו נשלחו הוראות ואזהרות בגבולות להשגיח על לורנס ובמקרה שיבוא לפרס להודיע לשלטונות טלגרפית על בואו.

קולונל לורנס רצה, כפי שאומרים, בסוף 1929 לבקר בפרס. הממשלה הפרסית התכוננה לבואו ושמרה את הגבולות בערנות יוצאת מן הכלל. נשלחו הוראות לשומרי הגבולות ללוותו עד העיר במשמר כבוד. אך כפי שמספרים, נודע למשטרה על בואו של לורנס לפרס רק לאחר שכבר שהה שלושה ימים בעיר הבירה. המשטרה עמדה אובדת עצות. רוב הפקידים בגבולות הוחלפו ואחרים, צעירים יותר, באו במקומם. והצעירים הללו, שרצו להראות את פעילותם וכישרונם ערכו חיפושים יומם ולילה עד שסוף סוף האיר להם המזל ו"תפשו" את לורנס. והמעשה שהיה כך היה.

ביום אחד בשנת 1930 הופיע בעיתונות ידיעה מרעשת שהמרד התורכי הכורדי בגבולות תורכיה ופרס הוא פרי מעשיו של הקולונל לורנס, והנה נתפס אדם זה בידי המשטרה והובא בשלשלאות לטהרן יחד עם עוזרו, קצין רב פעלים כמוהו ... לאחר בדיקה וחקירה יסודית והתערבותו של הקונסול הביטי נתברר שטעות בדבר, ושהנתפס אינו קולונל לורנס אלא דר' פון וייזל שבא יחד עם הצייר בלום לבקר את פרס.

אדיב סלטנה, ראש הממשלה של  מורסאק שר השרים בקשו את השח, ושחררום באותו היום.

מחמד השים חאן ועוזריו לא חלמו תחילה שיישאר נאדיר חאן מלך, וכשראו שאמאן אללה ויתר לחלוטין על כיסא מלכותו, ואין בדעתו כלל לחזור לארצו, הודו למראית עין בנאדיר חאן אך בכל זאת הצליחו למרוד ולשלוח בו את ידם והרגוהו בשנת 1933.

ומכיוון שמלחמת האחים החדשה לא הייתה רצויה למעוניינים, מחשש שמא תוגבר מפלגת מעריצי אמאן אללה ויושיבוהו בחזרה על כיסא המלכות, הועלה על כיסא המלוכה בנו הצעיר של הנרצח, שנקם את נקמת דם אביו בטבח גדול של מאתיים וחמישים איש מן השרים, ובניהם גולאם נבי חאן המפורסם בנקמתו הגדולה לבגה סקאו ובאהבתו העזה והנאמנה למלכו אמאן אללה בעבר ...

פרק 9 [על פי העיתון]
[גיליון 284, 14.4.35][9]
היהודים באפגניסטן
פרק ה

בטרם אכתוב על הנוכחים בארץ זו רוצה אני לתת שורות אחדות על שבטים מושלמים ידועים שמנהגיהם נותנים לנו לחשוב שהם שרידים מגזע יהודי של גלות בבל שהתפזרו לפרס והרחיקו נדוד לאפגניסטן, הודו וסין ושנעלמו לאט לאט ונטמעו במשך אלפיים שנות הגלות בין שכניהם וכך לא נשאר מהם שם בישראל.

בדרום אפגניסטן בין הרים נמצא שבט חזק ענקי ובריא השומר על טהרת גזעו בקפדנות יתרה ויוצאת מהכלל והמתחתן בשבט אחר אחת דתו לגירוש מהמחנה לעולם פן יחולל דמם בין שכיניהם מסביב.

שבט זה הוא שבט מושלמי מאמין במחמד נביא האישלאם. אך לו מנהגים ידועים המזכירים לנו את מנהגינו היהודים ולכן לא מעטים המה החוקרים המזרחיים המייחסים אותם לצאצאי עשרת השבטים שהוגלו ע"י סנחריב מלך אשור בחורבן בית ראשון.

אחד המנהגים של אנשי השבט הוא, כי כל ראש בית אב במשפחה מדליק מנורת שמן בכל ערב שבת ושמה בפינה מכובדת בבית ואיש לא ייגע בה עד מוצאי שבת. שומרים עליה כעל דבר קדוש ונשגב, ואסורה היא בנגיעה ושימוש במשך כל יום השבת.

הם מבארים סיבה זו שמנהג זה בא להם בירושה מראש שבטם לפני שנים, שנים רבות ששכחו את טעמה אך את מנהג האבות אין לשנות, כי נקדש הוא במשך הזמן הרב הזה.

פרופיסור גרלנד המזרחן האנגלי המנוח שבילה ארבעים שנות חייו במזרח בתור חוקר ומיסיונר, חווה לי את דעתו ששבטים אלו הם, כנראה, שרידים מעשרת השבטים ששמרו וקיימו את השבת. אך במרוצת הזמן, בהיכנסם באונס תחת כנפי האישלאם, לא וויתרו על השבת, ומתוך קדושה וזיכרון קידשו להם את המנורה הנדלקת לכבוד השבת  ולכן אסרו בנגיעתה מטעם "אל תבערו אש", ולאט לאט נעשה העניין לטפל ונהיה למנהג פשוט שמקיימים אותו בתור פקודה וצוואה מראש שבטם מלפני שנים רבות.

שבט זה נמצא גם בפרס הדרומית בסביבות העיר העתיקה איספהאן. גם שבט זה מדליק נר בערב השבת וטעמם עמם כי זו פקודת הסבתא הגדולה והצדקת שמתה לפני אלף שנה שבקשתה האחרונה הייתה להדליק נר בכל ערב שבת ושתמיד יזכרוה ולא ישכחוה.

שבט אפגאני זה מל את בניו בני שמונה ימים ולא נעשים גדולים כמנהג המושלמים. וכמו כן אסורה להם כל שתייה משכרת ולו גם משקאות פרות ועשבים המותרים לפי דתם המושלמית והם, יושבי אוהלים כל ימי חייהם.

האם מבני רכב[10] הם שהזמן והמרחק הגיאוגרפי מארצנו וישיבתם בין הגויים במשך הזמן הרב הזה הביאם למצבם הנוכחי ? על המזרחנים היהודים להתעניין ולהגיש פתרונים.

יהודי אפגניסטן כיום הם צאצאי היהודים מארץ מיודענו המן בן המדתא, שאנשיה מיררו להם תמיד את חייהם, ובפרט אחרי כיבוש פרס  הצריאסטרית[11] על ידי המושלמים השיעים – וברחו לארץ אפגניסטן למצוא בה מקלט לדתם ואמונתם וכך נשארו בה עד היום. העיר המאוכלסת ביותר ביהודים היא העיר היראת, שמספר יהודים היום בה הוא ארבעת אלפים נפש בערך. העיר היראת עצמה לא עתיקה היא, נבנתה לפני שבע מאות שנה על חורבות עיר שנהרסה על ידי שבטים נודדים מסין הגדולה.

היהודים בהיראת מתחלקים לשני סוגים: ליהודים שבאו מפרס לפני מאות בשנים וליהודים שברחו ממשהאד הנמצאת מצפון לפרס מלפני שבעים-שמונים שנה בעת השמד הגדול נגד היהודים. האחרונים יש להם ניבון (דיאליקט) פרסי מיוחד שמדברים בו בניהם המורכב משרידי שפת פרס העתיקה. אלה מרגישים עצמם למפותחים ואינטליגנטים ביותר משאר אחיהם הנמצאים בהיראת.

היהודים בעיר זאת חיים על מסחר בקטן, בגדול. בעלי מלאכה ואמנות אין ביניהם חוץ מאופה וקצב. תמימים הם במאוד ומעשי אונאה ותרמית בל  יימצא ביניהם. מוצא שפתם קודש הוא ותקיעת כפם בטוחה היא ביותר מעשרים חוזים מאושרים על ידי הממשלה. אדוקים הם ביותר וישרים במסחרם ומעשיהם עד לידי קיצוניות. נקיים הם בתלבושתם יותר  מיהודי פרס הדרומית ומכניסי אורחים הם מאין כמותם.

בעיר היראת נמצאים ארבעה בתי כנסת גדולים. שניים מהם עתיקים הם ומצוירים בקישוטים של פתותי ציצים ופרחים בולטים בצבעים טובים באמנות בעלת טעם יפה. החצר הגדולה, עזרת הנשים, האולם הגדול, מרהיבים את העין ומושכים המונים לבית הכנסת לשפוך את שיחם לפני אלוהיהם. הרצפה מקושטת בשטיחים יפים שעליהם יושבים האנשים צפופים. ממול כל איש יושב לו בנו הקטן בן ארבע שנים עטוף בטלית היושב ביראה והכנעה עם פרוסת לחם, ביד ... להשקיט בו את רעבונו. בפרט בחגים ובשבתות כשהתפילה נגמרת בשעה מאוחרת. הוותיקים משכימים לכת לתפילה בחצות הליל לתיקון חצות, לפני עלות השחר מתחילת התפילה, ובהנץ החמה הם מתפללים בעמידה, ואחרי התפילה הם גומרים את התהילים פעמיים, אומרים קדיש ויוצאים.  הזקנים והאדוקים יושבים להם וקוראים חוק לישראל, "זוהר", נביאים ובשעה עשר וחצי הם יוצאים את בית הכנסת והולכים להם לעבודה.

בשבתות ובחגים שרויה השמחה במעונם. הסעודה השמנה במעונם לכבוד ה"נשמה היתרה" בשבת, היא תענוג גדול שבשבילו כמעט נברא השבת. בשובם מבית הכנסת (יהודי אפגניסטן מכניסי אורחים טובים הם מאין כמותם) מקדשים על היין, פותחים את הסעודה בדגים ופירות, ביצים ויי"ש, פירות מבושלים, מעיים ממולאים ויי"ש, בשר עוף, ושירה, ואחרי כל המנות הראשונות הללו מגישים את החמין. עיקר הסעודה הוא, שהמלאך הממונה על מאכלי השבת מתבל אותם בתבלין כדי שיטעמו לחיך האוכלים. חמין [ו]השבת הם הנותנים כוח להמשיך את קיום עול הפרנסה והחיים קשים בימות החול עד יום השבת הבא, אכן מכבדים אם במאוד את השבת בבשר ודגים אפילו העניים שבהם חוסכים מפיהם בימות השבוע לכבוד השבת – מתנת האלהים לבניו.

שבת – נוטריקון – שינה בשבת תענוג אחרי ארוחה שמנה זו, משתטח לו כל איש על שטיחי הרצפה ויישן לו שעתיים לקיים "מצוות השינה". אחרי שאשתו מעוררת אותו הוא שותה חמים ורץ לו לבית האלהים לשמוע את פרשת השבוע מפי הרב, לרבות את האגדה, המדרש, הזוהר והפילפול. עמי הארץ שלא יכלו לרכוש להם את חכמת התורה בקטנותם  מסיבות עול פרנסה בילדותם מהנים את נשמתם בזיו התורה ופניהם קורנים ממש מהתפעלות רוחנית עילאית. אחרי גמר קריאת סדרת השבוע הם מתפללים מנחה ושבים הביתה לסעוד את הסעודה השלישית לכבוד יעקב אבינו ע"ה. בערב מתכנסים שוב בבית הכנסת, שרים פזמונים, פרקי תהילים במקהלה בקצב ובהטעמה מתפללים ערבית מבדילים על היין וחוזרים הביתה לסעודת "מלוה מלכה" המלווה בשירים ובקשות לאליהו הנביא, התשבי הגלעדי, עושה הנסים, המעשיר עניים, שיזכרם לטובה לימי החול הבאים.

שעשועים שונים, משחקים, קלפים והרפתקאות הנמצאים בעולם התרבותי הם בלתי שכיחים בין יהודי אפגניסטן. הצעירים מעיזים לבלות את יום השבת בטיול בשדה לא רחוק מתחום שבת.  ומרווים את נשמתם בעולם היפה שנברא על ידי הקב"ה ליהנות בהם את יצוריו הרצים והנעים בששת ימי המעשה ומציאת הפרנסה הקשה כקריאת ים סוף. ורק בשבת מרגישים הם את עצמם כבני חורין, כבני מלכים שאין להם על מי לדאוג הן יום זה קדוש הוא לה' ולכן צריכים לשמוח בו.

יהודי אפגניסטן כמעט שלא נרדפו בארץ זו על דתם. האדם האפגני ה"סוני" מכבד את התנ"ך, מכבד את היהודים יותר מהמושלמים אחיהם ה"שיעים" מאמין עלי. אדוק המושלמים באפגניסטן יאכלו מפת בגם של יהודי ולא יגעל את נשמתו בבשר שנשחט על ידי מושלמי "שיעי". אמנם בזמן המהפכות הרבות בארץ זו סבלו היהודים ביחד עם שכניהם המושלמים תושבי העיר על ידי המושלמים שהתנפלו על העיר לשוד ובז. אך בעלות המלך אמאן אללה הייתה הרווחה ליהודים. הרווחה כלכלית ומדינית. ונהנו מזכויות המדינה המושלמית. ובנפול אמאן אללה ובעלות אדיר חאן במקומו ואחריו בנו המושל הנוכחי בארץ אזי בטלו והוגבלו כל זכויות היהודים. ולאט לאט חקקו חוקים נוראים עליהם כבימי המאה השחורה.  בפעם הראשונה בדברי ימי הפגניסטאן העלילו בכפור תרצ"ב עלילת דם. כל הרובע היהודי היה בסכנה. אנשים אחדים נתקפו ונפצעו בסכינים ורומחים ורק בנס ניצלו מטבח, הודות למקרה שנמצא הילד האבוד שהוחבא על ידי אחד השייחים ...

כיום מצב היהודים הוא רע ומעורר זוועה וחרדות. אסרו עליהם להתעסק במסחר, אסור להם לעזוב את הגטו בערוב השמש. עליהם לשלם מס מיוחד, "מס יהודים" ... עליהם ללבוש תלבושת כדי להבליט את יהדותם. אסור להם להשתמש בסוסים ועגלות. יהודים נתיני אפגניסטאן הנמצאים בחוץ לארץ נשללה מהם נתינותם; כל נקלה ובזוי שולח בהם את חציו ועושה בהם כרצונו ...

יהודי בוכארה שברחו מתופת רוסיה לארץ זו נאסרו והושלכו בכלא ובמרתפים בלי חנינה ורחמים. סבלו מקור ומרעב ומחלות שונות נפוצו ביניהם. ועוד ידם האנטישמית נטויה להראות את תרבותה וכוחה לאנשים זקנים ונשים חלשות. התסוגה אחרי אמאן אללה הגדילה לעשות. אישה יהודיה שהעיזה להצטלם עם בעלה לקתה בשוטים, כדי כפר את העוון הבלתי מוסרי ועל ההעזר להצטלם במכונת שטן ...

יהודים לעשרות מושלכים בכלא בכאבול והיראת וסובלים רעב וייסורים על לא חמס בכפיהם ומתחננים לאלהים שיושיעם.

יהודים אחדים באו[12] בזמן  אמאן אללה והתיישבו בה והצליחו במעשיהם. אחיהם בגולה קינאו בגורלם והשתדלו לעלות ארצה; אך הממשלה אסרה עליהם את היציאה פן יבואו ויתאחזו בא"י וחוץ מזה לאחינו המסכנים הללו, שכל נפשם ונשמתם עורגת לציון, אין חולה ודואג. אף רשיון אחד לא נשלח להם מטעם הסוכנות היהודית בא"י. אפילו אחד לתרופה במשך חמש עשרה השנים האחרונות והם צועקים ומתדפקים על דלתות ארצנו – ואין מענה. אך לעומת זאת כשביקר המופתי מא"י באפגניסטן בשנה האחרונה עזר במאוד לאחיו הערבים בארצנו, שהפיחו את רוח השנאה בין מושלמי אפגניסטן נגד היהודים יושבי הגלות בארץ ברברית זו שלחינם שבר עליה אמאן אללה את רצונו, אונו וממלכתו: הודות לכוחות שחורים שהתנגדו למפעלו ...