-         "שלום אבי." – אמרה אודליה.

-         "שלום אודליה." – השיב אבי.

-         "טוב אבי" – אמרה אודליה – "היום אני אשתלט על השיחה, כי יש לי המון על מה לדבר. בעצם עזוב, סתם דברים מגעילים, לא רוצה לדבר עליהם."

-         "טוב..." – אמר אביאל וחש מאוד מבולבל מהתפנית הפנימית במשפט של אודליה – "אז ספרי לי בכלליות איך עבר עלייך היום."

-         "היה יום... היה יום מעניין. יום שבו ראיתי שוב בפעם המי יודע כמה, שאני יותר חכמה מכולם..."

-         "את אומרת את זה בצחוק אני מניח." – אמר אביאל.

-         "בחצי צחוק..."

-         "ואת רוצה לשתף אותי, איך ראית ´שוב´ את הדבר הזה?"

-         "אני מאוד רוצה, אבל זה כרוך בלשון הרע, אז עזוב."

-         "עזבתי, שלגיה." – אמר אביאל, ומייד הבין שהוא פלט בטעות את כינויה של אודליה המיועד לחבריו. הוא חש נבוך מאוד, והוא נשא עינו למעלה וביקש במחשבתו מאת בורא העולם שאודליה לא תשאל למקור הכינוי, כדי שהוא לא יצטרך להתוודות שהוא שם לב לצבע העור שלה.

-         המבוכה בין בני הזוג היתה רבה, ושתיקת המבוכה ארכה דקה ארוכה. לאחר סיומה, אמרה אודליה: "אם אני שלגיה, אז אתה הנסיך?"

-         "חשבתי יותר בכיוון של אחד הגמדים..." – השיב אביאל בנימה הומוריסטית.

-         "לאיזה אחד אתה דומה?"

-         "אם נראה לך שאני זוכר את השמות שלהם, את הוזה..."

-         "אבי, אתה רוצה לדעת את האמת?" – אמרה אודליה – "גם אני לא זוכרת את השמות..."

-         "אז איך נדע איזה גמד אני?"

-         "פשוט נחליט שאתה הנסיך, וזהו."

-         "אין בעיה. אני אמנם לא יודע לרכב על סוסים, אבל ניתן לעשות לסיפור עיבוד מודרני."

-         "בעיבוד המודרני, הנסיך והנסיכה בטח נפגשו באיזה מפגש פּוֹ"פּ."

-         "זה בלתי אפשרי. ר´ אברום אוסר על דברים כאלה. פעם הביאו לו פרסומת למפגש כזה שערכה ישיבת הסדר מסוימת, ור´ אברום הגיב בצורה האופינית לו ואמר: ´זו פריצות! זו פריצות!´ "

-         אודליה שתקה למספר שניות, ואחר אמרה: "אני מסכימה שזה ממש שוק בשר וגועל נפש טוטאלי, אבל מה האיסור בזה?"

-         "לא שאלתי את הרב אף פעם מה הסברא, אבל אני יכול לנסות להסביר מדעתי."

-         "Go for it!"

-         "אני רק ברשותך אפתח שולחן ערוך חלק אבן העזר סימן כא´, ואצטט לך במדויק מה שכתוב שם." אביאל הוציא מארון הספרים את הספר המיועד, פתח אותו במקום הנכון, ואמר: "נפסק להלכה בשולחן ערוך: ´צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד´; כלומר שבגלל שאנשים מאוד תאבים לאיסורי עריות, הם צריכים להתרחק מאוד מבני המין השני. ממילא ללכת למפגש רגיל ששוהים בו גברים ונשים בערבוביה – זה אסור."

-         אודליה שתקה לשנייה קלה, ואחר אמרה: "ועכשיו אתה תסביר כמובן למה זה לא מותר למרות שזה כדי שאנשים יוכלו למצוא את הזיווג שלהם."

-         "זה פשוט." – השיב אביאל – "לגבי כל איסורי עריות, מצינו רק דבר אחד שאסור בצורה כללית ומותר לגבי שידוכין. נפסק להלכה בשולחן ערוך: ´אסור להביט ביופיה´ של מישהי שהיא בגדר של ערווה."

-         "למה הכוונה?"

-         "יש בזה הרבה שיטות, אבל אני אסביר לפי מסקנת רוב הפוסקים. מותר לגבר לראות אישה ברחוב, ומותר לו גם להסתכל בפניה, אם הוא צריך לדבר איתה, אבל אסור לו להאריך להתבונן בה, על מנת לקבל הנאה מהיופי שלה."

-         "אסור גם לאישה להסתכל ככה על גבר?"

-         "בפשיטות מותר לה."

-         "בסדר גמור. כעת תמשיך את מה שהתחלת..."

-         "ובכן, לגבי האיסור הזה, נפסק להלכה בשולחן ערוך: ´מותר להסתכל בפנויה, לבדקה אם היא יפה, שישאנה.´ – כלומר כדי שהוא ירצה להתחתן איתה – ובהמשך, השולחן ערוך כותב: ´ולא עוד, אלא שראוי לעשות כן.´ ואז הוא ממשיך ומסייג סייג, שאנחנו לא צריכים לדון בו כרגע."

-         "אז מותר לבחור להסתכל בצורה ממושכת במשודכת שלו, להתבונן ביופי שלה, ולשמוח בגלל שהיא יפה."

-         "כן. אבל זה ההיתר היחיד שמצינו בשידוכין. ומכאן רואים ששאר הדברים שאסורים במקרים רגילים – אסורים גם כאן."

-         "זה נשמע הגיוני."

-         "ולא רק זה, אלא שיש מושג בהלכה שנקרא ´מצווה הבאה בעבירה´ – ולהלכה אנו פוסקים ש´מצווה הבאה בעבירה, לאו שמיה מצווה´ – המצווה איננה נחשבת."

-         "אז למה הרבנים לא יוצאים נגד הדברים האלה?"

-         "אודליה, כבר אמרו חז"ל לגבי תקופתנו: ´והאמת תהיה נעדרת´..."

-         "אז טוב שיש את ר´ אברום."

-         "זה הכרחי שיהיה את הרב. אני לא יכול לדמיין מה יהיה לאחר מאה ועשרים. אני יודע שאין לך את הכלים לשבת ולעיין בספרים הלכתיים ולהשוות ביניהם. אבל אם תקחי ספרים של גדולים אחרים, ותשווי עם ´מנחת אברהם´ – תראי עולם שונה. הרב הוא שריד מדורות קודמים, ואין תורה כזאת בדור. עמקות כזאת, צורת התבוננות, ניתוח הדברים כמו שהם באמת – זה דבר נדיר מאוד. ובנוסף – הגבורה שלו, העוצמה שלו, שכולנו ראינו בגירוש, זה רק חלק קטן מגבורת התורה התקיפה שלו, והעמידה על קוצו של יוד מההלכה, ללא פשרות. יש כרוז שהרב אליהו פרסם בזמנו על הרב, שבו הוא כתב: ´כל גדולי הדיינים והרבנים בארץ הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו.´ וזה כל כך נכון! הרב זכה, שהוא מלמד כבר למעלה משישים שנה בישיבה, והוא העמיד אלפי תלמידים, וכל הרבנים של הצבור הציוני-דתי, הם תלמידים שלו או תלמידים של תלמידים שלו. אודליה! אין לך מושג איזה אושר עצום זה, שאני זכיתי ללמוד ממנו תורה." – סיים אביאל את דבריו, ודמעה של אושר נצצה בעינו.

-         "חבל שהרב כל כך מבוגר, אם הוא היה צעיר בעשרים שנה, עוד היית זוכה ללמוד ממנו הרבה שנים."

-         "אודליה! תתפללי עלי, שאני אזכה לספוג עוד הרבה תורה מהרב, כי אין בדור מישהו אחר שאני יכול לקבל ממנו את הזן הייחודי של תורת הדורות הקודמים." אודליה ענתה דבר מה, אך אביאל לא שת לבו לדבריה. הוא היה שקוע בהרהורים על כך שהוא לא משמש את הרב כראוי: "בתחילת שיעור א´, כשבת-דודתי בת-ציון התחתנה הפסדתי בגלל זה שיעור כללי של הרב, ובגלל שאני נוסע הרבה לשבתות הביתה, הפסדתי הרבה שיעורים בקצות; ועכשיו הרב כבר לא מעביר שיעורים בקצות, והשיעורים הכלליים מאוד נדירים. אני צריך ללכת אליו הביתה לעיתים יותר קרובות, ולשאול אותו יותר שאלות בלימוד. אני לא מפיק ממנו מספיק תועלת. אביאל! אחרי מאה ועשרים, תחשבו אלו רגשות איומים תרגיש על שלא שמשת את הרב כל צורכך... אביאל! למד מהרב תורה!" אביאל חש עצבות קלה על ריחוקו ממה שהוא יכול להשיג, והוא אמר בקול: "אודליה! אני כל כך אוהב את הרב, את לא מסוגלת לתאר לעצמך כמה." 

מתוך הדיון בראש הישיבה, נסב הדיון לנושאים שונים, וכשנחתמה השיחה לבסוף, סוכם על פגישה בערב המחרת.