הערב הזה, כמו פסח,
כולו שלי.
יש סיכוי למצוא, כמו אפיקומן,
קטניות באדמה.
הפה דיבר גם שאפתי, כמו כוסות,
אוויר יינות ללב-כבדי.
נותרה משימה אחת, בחצות.
לצאת על שתי רגליי. לפחות.
[ליצירה]
זה קטע טוב שנותן תחושת אמינות. ורצון להמשיך ולקרוא עד שהוא כבר יגיד את הוידוי שלו. ואיזה יופי זה שהוא לא ושהוא סומך שנבין לבד.
אני לא בטוח שחייבים לשים את הדברים בגרונו של ילד קטן. מישהו טיפה יותר מבוגר היה עושה טוב לקטע.
והיה שם גם איזה קטע עם המנהל וההתנהלות סביב שקצת קצת סטה מהאינטיסיביות שמאפיינת את כל הוידוי.
כל כך נכון להיפגש אקראית עם זה עכשיו ערב ראש השנה. נראה לי שאלך להתוודות ליד איזה עץ (אולי ביער? הוי אבא)
[ליצירה]
(-:
אני מכיר אחת שעושה ממעידות כאלו, מטעמים.... אבל אני מה, אני בקושי יודע להכין עדשים...
נסתרות ומופלאות דרכי הכותב למצוא דרכים לעינו של הקורא.
[ליצירה]
הו זה נפלא! ממש כיף לשקוע עמוק אל מה שקורה אצלך בשורות המחברת.
כי זה נמצא בדיוק על הגבול שאני יכול להרגיש כאילו אני קצת משתגע כשאני קורא ובאותו זמן להנות הנות היטב מהסיפור.
צפונה מזה לכיוון הדמיון והיית מאבד אותי אפילו לטובת איזה שיר ממוצע פה...
[ליצירה]
(כמו שמישהו אמר כאן לא מזמן, מה קרה לכם? עייפים? , ב*י*ו*ים זה היה מקבל 15 תגובות..)
תודה רבה למגיבים, שמח שהדברים דברו אליכם.
מדובר בחוויה אישית ופחדתי שהכתיבה תקח את זה למקום שאינו מובן לאחרים.
אבל הנה יש
תגובות