השעה: 8:00
המקום:בדיוק בכניסה לדירה
המצב: בטן מקרקרת משעה 15:00

ש-לום-!, הכרזתי בקול, בתקוה לשמוע את שאגות ה"איפה היית?, חיכנו, דאגנו..."
הדממה ענתה לי. כמו בכל ערב.
שירה? בבית. חן? נישארה לשחק במחשב. ענבר ושיר? עם הילדים האתיופים שלהן. והודיה? איפה הודיה?
-ה-ו-ד-י'-ה-!
-ממממה...? ענה לי קול מנומנם.
-אאאההה... את ישנה?
-כן.
אה. איזה כיף לך. אני גם רוצה.

מחשבות נוגות על שינה הזכירו לי שאני רעבה. מה יש לאכול? (אין!)
יש מעדן, קורנפלקס (וחלב מקולקל), לחם ו... מנה חמה. אאהה... וגם אורז. חבילה שלמה של אורז שנחה פה כבר חודשים.
מה אני אוכל?
לחם? - לא. לחם אכלתי בבוקר.
מעדן? זה משמין.
קורנפלקס? כן בטח... בתוספת חלב שמריח באופן מחשיד כמו גבינת שמנת.
אז מה נשאר? מנה חמה.
מה מנה חמה?!? מה אני בת שירות?!
טוב, אז נותרה רק ברירה אחת : אורז.

אמממ... בואו נחשוב: צריך אורז, מים ואולי גם רסק עגבניות וסיר... סיר. איפה יש סיר? באמת תהיתי למה המטבח כל כך מסודר.
לא. אין מתחת לכיור, גם לא מעל המיקרו (היי! מה עושה פה המנגל?!?), בארון גם אין. אין. אין סיר.
מה עושים? אאאמממ... (= חושבים, זה משהו שדורש הרבה מאמץ מבת שירות במצב צבירה מחורפן עד משוגע חלקית)
אולי אפשר לבשל במיקרו?

טלפון לאמא.

-אמא?
-אהלן מתוקה. מה נשמע?
-מצויין אמא! אני רעבה.
-אז תאכלי.
-כן. קל להגיד. אבל מה אני אוכל?
-יש לך לחם ומנה חמה ו...
-אבל נמאס לי לאכול אוכל כזה של בנות שירות.
-אז אולי תבשלי?
-גם אני חשבתי על זה. ויש לי פה אורז
-אז מה הבעיה?
-אין סיר.
זרקתי את הפצצה כאילו באדישות. מצפה בשלווה ל"מקלחת" הזועמת: "איך אפשר לחיות בלי ס-י-ר-?-!"
שקט מעבר לקו.
-אמא?
-כן... אמממ... אם אין סיר תבשלי במיקרו.
-אפשר לבשל במיקרו?
-כן.
-מצויין! אז תסבירי לי איך?

היא מסבירה ואני בוררת בנתיים

-תבררי את האורז.
-כן?
-קחי כלי חסין מיקרו.
-חסין מיקרו? הקופסת פלסטיק שנתת לי בתחילת שנה זה טוב?
-פ-ל-ס-ט-י-ק-?! במיקרו?!?!? הפולני'ה שלי הזדעקה.
-מה הבעיה?
-זה מסרטן!
-אההה...

-אין לך כלי זכוכית?

-יש. כוס קטנה.

-לא טוב. יש לי רעיון! אולי תבשלי במחבת?

-מחבת?!?!? (האורז כמעט ונשפך על ריצפת המטבח שטוטא סוף סוף הבוקר), אפשר להכין אורז במחבת?

-תנסי. מה את כבר יכולה להפסיד. ספרי לי איך יצא...

-אאמממ... טוב, אז זה כמו בסיר? על X אורז מוסיפים 2X מים?

-כן מתוקה. זאת אומרת אולי. לא יודעת... אולי בגלל שזה מחבת תצטרכי יותר. אם תראי שזה התאדה ועדיין לא מוכן, תוסיפי עוד מים.

-טוב.

-בהצלחה קשקושה...

היא ניתקה.

נותרנו אני, כוס אורז(פלוס מינוס)בתוך צלחת והמחבת.

טוב, אמרתי לעצמי בניסיון להתעשת ולבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, בתור שלב א', כדאי להעביר את האורז מהצלחת לאיזושהי קופסא.

לא כל פרטי המבצע הותרו לפרסום, אבל מלבד כ-30 גרגירים, שלב א' הוכתר בהצלחה!

מכאן זה אמור להיות פשוט: מעבירים את האורז למחבת, ממלאים בעזרת הכוס מים, מניחים על הגז, מסובבים ת'כפתור ו...

וזהו. ככה גיליתי שאין גפרורים. זאת אומרת היו. לקחיתי אותם איתי בל"ג בעומר בכיס, למקרה ש...

אז הם נשארו בחצאית בדרך לכביסה בבית.

מה עושים? פעם היתה פה מצית... אמממ... זה לא פה... אולי בדירה למטה?... גם לא... אין.

טלפון.

אמא שואלת מה נשמע?

-אממ... הכל בסדר. אין גפרורים

-יפה לך, כישרון שלי. אולי תלכי לבקש מהשכנים? ובאותה הזדמנות בקשי גם סיר. ואולי בכלל הם יזמינו אותך לארוחת ערב.

-אבל אני רוצה לבשל בעצמי.

-טוב, אז כדאי שתתחילי לחפש אבני צור.

-אמא! זה לא מצחיק!

-לא צחקתי, אמרתי את זה בשיא הרצינות...

-טוב, תודה על העזרה והעידוד.

-להתראות...

במהלך החיפושים הספקתי לשבור את כוס הזכוכית היחידה בדירה, לפזר עוד אורז על הרצפה, להתפלל ערבית, להיחתך ולשמוע רדיו.

לבסוף חפירה בארון הולידה שני גפרורים מבין נרות החנוכה. וגם קופסא מעוכה שאפשר להדליק את הגפרורים בעזרתה.

הבישול במחבת התגלה כיעיל, אם כי הוא שבר את המיתוס של הטפלון (ובאותה הזדמנות גם אותי), זה כן נדבק. בדוק.

יחד עם רסק עגבניות, מים, מעט פילפל ומלח הצלחתי להעמיד חביתה בטעם דייסה על בסיס אורז. התבשיל הוליד תגובות מבחילות בקרב בנות הדירה.

עם זכוכיות על הרצפה,  מחבת שנראית כמו אחרי קרב וניחוחות עשן, מבצע ארוחת ערב הוכתר בהצלחה.

התיישבתי מול פסוקו של יום (מן תחביב כזה של בנות שירות) ואכלתי ארוחת ערב.

מנוחת הלוחמת.