ובתנועה חדה
כמעט תכליתית
מחליף מצב,
משנה זוית.

לא התכוננתי,
גם לא התכוונתי
שכך זה ייצא,
כל כך רלוונטי.

אותה אבן נידחת
הנמאסת, הנדחסת
ללא הועיל,
לראש פינה נהייָתה
כעין ארמון- בסוף השביל

המפותל
לא מסולל
בלי אף סימן,
בלי פוטנציאל.

בלי נקודה חיה
הנובעת מים,
בלי קרן אור
הנראית לעין.

אך מלמעלה
עין השקיפה,
עין הביטה.
במבט מעורר,
לגמרי אחר.

ומהעז הנראה
בהכרה הנגלית
יצא מתוק,
יצאה
בת שחוק...