לא היו לו תירוצים..

לו היו לו סיבות..

ת´אמת? הוא חיפש גם מאלו וגם מאלו, אבל באמת שלא היו לו..

הוא סתם היה פחדן-פחד להיפתח, פחד לתת שוב, פחד להיות הוא בעצמו

וככה בלי לשים לב הוא איבד את הכל..

קודם כל הוא איבד את עצמו-את האני האמיתי שלו-מרוב פחד הוא שכח מי הוא ב´תאכלס ומה הוא יכול לתת

אחרי זה הוא איבד את השמחה שלו, את האושר הזה, הברק שהיה לו בעיניים תמיד, הוא שם לב שהוא מחייך סתם, שהוא לא צוחק באמת, שמשהו אצלו כבה..

ואחר כך, אבל קודם כל,  הוא איבד אותה.

זאת שהייתה לו תמיד, מי שידע שתמיד תהיה שם בשבילו לכל צרה ובעיה, מי שבאמת הייתה שם ורצתה לעזור לו!

אבל הוא פחד.

ועכשיו?

עכשיו הוא פחדן, עכשיו הוא יושב ומתפלל כל יום שהיא תיסלח לו, שתראה איזה סימן, משו!

שתגיד

אני שונאת אותך!!" או משו בסגנון

אבל רק שתגיד..

כי הוא הבטיח לשתוק.

לך.