בהולכי ברחוב חושב אני על דמותך,

 הקורנת באור סגרירי מרצד.

בשוכבי במיטת הדמים השותקת,

את מחייכת אז בעֹז מול פני את שוחקת.

ושפתייך, מדמות מעיניי החיים

שוקקים בדממה ענוגה ורווּיה,

וידייך, ידי מלאך נוגֶה

שלא ראו את רוע מה הוא, מעולם.

ואני לעומתך, כאין וכאפס,

לרגליך הקלות כאיילה בהולה.

רוצה לנשוק ללחייך אך מנוּע,

כי כבה בי הרגש הנאה,המשוגב...

אין מילה שתואמת לתיאור נכונותי,

אליך מלכת הפרחים הברוכה.

הפרחים לידך נראים נבולים,

העצים, הציפורים, רק לך מחכים.

שתתני את אותו הסימן המבורך,

שיתחיל שוב הזרם של עולם הפלאים.

באישון לילה תורי ללבנה,

לרפא את פצעיי הכואבים מילדות.

ובחצות היום תשוחחי עם השמש,

שתחסה עלי קצת צל מקרניה הפוצעות.

שני עינייך כאגם טהור,

שאדוותיו נראות כבת קול עמומה.

שיוצאת ומבשרת את בוא האביב,

כשבליבי עוד הסתיו מנגן את שיריו.

ובתוך אישונייך הברבור שם דואה,

מגלה את הסוד הניגר משפתייך.

ושערך הגולש כמפל חצוב בסלע,

שחור כבזלת שחורה מכוהה.

שמשכרת את חושיו של ליבי העזוב,

שסובב אחריך, כאביר מאוהב.

ומלותייך כמו הקרן של חמת המרומים,

מפלחות את ערפל חיי, בנוגַה עדין.

יוצרות את הקו של חיי החדשים,

חיים בהם הלב לא חושב.

ידיי נמסות ממשב רוחך,

והמים תחתי מאיימים לגַעֶש.

להטביעני שוב בעומקי האהבה,

משתי חומות של ידי הכבולות מכאב.

החרושות במורג של חיים אסורים,

הפרוצות ממסרקות הברזל של ליבך.

אולי הפעם אוכל לקבל,

את אשר אווה לו ליבי בחלוף היובל.

רק אהבתך חסרה לנפשי,

חלק משלים את,לליבי החצוי.

געי בפצעי הפתוחים לרווחה,

תני בהם קצת אושר ממעיני טוּבך.

ותציתי בעיני שוב האור,הקולח,

מאהבת נעורים, אהבה של אמת!