הדמעות התחילו זולגות להם

והזיכרונות איתם..

הכל חזר אליה

כל כך ישן..

כל כך מזמן..

אבל עדיין כל כך כואב

כאילו זה תמיד היה שם

ובכלל לא נעלם..

כבר עברו מאז 8 שנים-כבר שמעה שיש לו 2 ילדים..

היא ידעה שהיא לא צריכה לעשות את זה,

ושהכל קרה באשמתה,

ושאין לה שום זכות לבוא ולהרוס עכשיו משפחה,

וזאת בכלל לא היתה הכוונה...

אבל...

היא בארץ,היא כבר כאן,

ולא תחזור עד שתסגור לעצמה מעגל..

היא בניגוד אליו עוד לא הקימה משפחה

אבל את בחיר ליבה היא מזמן כבר מצאה..

כמה תפילות שהיא התפללה

כמה דמעות שהיא עליו שפכה

כלום לא עזר כדי להשכיח אותו מליבה..

בכל מקום הרגישה כל כך תלושה,

כל כך עצובה,

כל כך בודדה,

עד שהיתה חייבת לקחת את עצמה ולהפליג לארץ זרה

שם אף אחד לא מכיר אותה ואת סיפורה,

שם תוכל להתחיל ממש מהתחלה..

8 שנים שהיא בילתה שם בדרום אמריקה בקהילה,

כמה הצעות לשידוכין שהיא דחתה,

כמה מחזרים שהיא בלמה,

אף אחד שם לא הבין את עצם הבעיה..

ועכשיו-

היא כאן!

וגם הוא!

כל כך קרובים...

אבל כל כך רחוקים!

הדלת החומה והגדולה כמו חוצצת בינהם

והיא מפחדת לדפוק...לא חסר לה סיבות...

היא הניחה את המזוודות ליד הדלת

והביטה אל השלט

"כאן חיים בכייף ובנחת יובל ומירי הירש"

פתאום הדלת נפתחה

הוא יצא רק כדי לקחת את העיתון ששכב על הריצפה ,

לרגע לא שיער שימצא שם אותה....

המשך יבוא...