בס"ד
כל ערב, עת דמדומים, אני נושאת עיניי אל גני ארמונותיך.
לוטשת עיניים כלות אל נגיעות הכחול, משיכות הכתום, רסיסי הסגול,
ליטופי הורוד.
לא מצליחה להכיל את כל היופי הזה.
מנסה לשמר בזיכרון את כל הצבעים, התחושות, הרגשות שעוטפים אותי.
יצירת מופת כזאת-אין שניה לה.
מרגישה את תחושת הגאווה מחלחלת בדמי.
התמונה אותה כולם חולמים, מציירים, כותבים, מעריצים,
נצבעה במכחולו של אבא שלי.
ואתה אבא, גם אתה גאה בי?
גם המידות הטובות שלי היום הרקיעו שחקים?
תגובות