1.
כּשהייתי קטן, עמדתּי מול ארון
הקודש בּיראת א-לוהים.
כּשהגבּאי סימן לי – "תּפתח" –
התּכווצתי עמוק עמוק לתּוך הטלית
של אבּא, כּי התבּיישתּי מהשכינה שריחפה
בּחלל הארון והסתּכלה רק עלי, וגם
מדפנה שהציצה בי בּעיניים גדולות
מעל המחיצה של עזרת הנשים.
הלכתי לאט לאט וברגש, והרגשתי ממש בּבית
א-לוהים, אבל אולי זה רק היה נדמה לי
כּי כּשפתּחתי את התיבה גּיליתי שזה בּכלל
הבּית של התּורה הקדושה והשכינה
רק אורחת שם, כּי היא רוצה לקרוא בּתּורה
כּמוני כּשיהיה לי בּר-מצווה (אבל לא כּמו דּפנה
שמחייכת אלי מאחורי הפּרגוד בּקודש הקודשים
של הנשים, שאפילו א-לוהים לא נכנס אליו
(רק בּיום הכיפורים) ורק
השכינה מרחפת על פּני הספסל המיותם של
דּודה עדינה שאומרת קדיש יתום).
1.
כּשהייתי קטן, עמדתי מול מצבה
שכיסתה ארון קבורה ישן של סבא משה.
אבל היא לא כּיסתה אותו מספּיק
אז כּולנו לקחנו אבנים ושמנו עליה,
ואמרו קדּיש ואני לקחתי את האבן הכי
גּדּולה, שתחזיק חזק את המצבה ולא
תּיתן למלאכים שליוו את סבא לברוח ממנו
עכשיו, שלא יישאר לבד.
?.
כשגדלתי קצת התּחלתי
לשאול
והתּהלכתי בּארץ החיים של השואלים.
מה ומי ואיפה ואיך ומתי
יצאו ונכנסו לתיבה הקטנה
שלי זוגות זוגות, והיה לי
נוח ולמדתי לפתוח ולסגור את
התיבה כּשצריך, ולא התבּיישתי
מהגבּאי, ולא מדפנה, אבל עדיין יראתי
כּי טוב מא-לוהים.
42.
אחר כּך כּבר ידעתי את כּל התשובות
אבל כּבר לא ידעתי לשאול
ואחזו לי עכבּרים מחבּלי כּרמים
ופּתחתי את תּיבת הפּנדורה הזאת,
שבּה התחבּאו ספרי תּורה ישנים
עם כּתּרים שא-לוהים קשר להם פּעם
בּשביל סוף כּל הדורות,
(ומשה לא הבין, אבל אני הבנתי ודרשתי
וחקרתי היטב) וניגשתי אל הערפל
בּהוראת הגבּאי. אבל כּבר לא יראתי
ממנו – הסתכלתי לשכינה בּעיניים
(אפילו שכּבר לא כּל כּך ראיתי אותה)
הסטתי את הפּרוכת בּנונשלנטיות, וקרצתי
לדפנה
שחייכה בּרוך מהעזרה כּשכּל העם נפלו
על פּניהם בּקודש הקודשים של הנשים.
?.
בּיום קיץ אחד הלכתי עם דפנה לדשא הגדול
שליד בּית הקברות, ושם שכבנו
על הגב, פּנינו אל השמש, והגב
לאדמה, והלב היה שלם בּין השכינה שריחפה
על פּנינו ובין דּפנה שנמצאת פּה לידי,
ואני רק רוצה ללטף אותה ולקרוא לה שיר
של יהודה עמיחי או של שלמה המלך
ולקשור בּיחד כתּרים לאותיות של
החיים שלנו, שקדמו לעולם.
והעבודה הייתה מוזרה אבל
מוכּרת לגמרי ולכן שמחנו כּל כּך
בּהתקרבנו לקודש הקודשים
של עזרת הנשים כּנגדנו.
0.
כּשהלכתי לקבר של דּפנה
לשים שם אבן, בּחרתי אבן קטנה ועדינה
שתזכיר לדפנה - שנחה בּשלום על
זרי הדפנה (ששתלו החברים מהצבא) -
שושנה אחת ויחידה, שלי ושל
א-לוהים. והשכינה הסתתרה כי
היא התבּיישה ממני ומסבּא
משה-רבּינו-עליו-השלום ומהמלאכים
שליוו אותו ליום שכּולו שבּת.
1.
כּשהייתי קטן, בּכיתי,
בּשקט.
תגובות