פוסט-מודרניזם, אם תרצו, היא ההשלמה כפופת הגו עם הידיעה החדה והברורה ששום דבר איננו חד וברור כעת, ויותר מזה- לעולמי עד יישארו הדברים עלומים ובלתי-מושגים באותה המידה בדיוק.
במילים אחרות- הכל הבל.
יגאל התרומם למחות בידיים מחוספסות את אגלי הזעה שניגרו על מצחו. הערב כבר רץ לכבות את קרניה האחרונות של השמש הגוועת לאיטה במחוזות רחוקים, ועתה חוזר במרוצה לצד השני, למשוך את הלבנה המתמהמהת. עוד יום עבודה הגיע לקיצו, והוא עודנו בסבלותיו, חורש את שדות ציון האבילה. כל העצים לבשו ירוק, חוץ מעצי הזית ששתל אשתקד, אך אין לו תלונות. גורלו שפר עליו, ואף שידע היטב שאין מזל לישראל- הודה הוא יום-יום על מזלו הטוב. הרי לא כל אחד זוכה בימים טרופים אלו לנחלה בארץ-ישראל, ומי יודע לאיזו עת זכה למלכות קטנה זו.
דור-דור ודורשיו, דור-דור ובעלי מקראות ואסופות שבו, הבאים לדרוש בקהל-עם, ודור-דור ועובדי האדמה שבו. רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. וכי לא עדיף יהיה לו לתפוס חלקו כר' ישמעאל? אמנם כבוד רב נהג בתלמידי-חכמים שבארץ ישראל, אף השתדל להיות מן האחרים העושים מלאכתם של צדיקים, אך כלפי לייא- העדיף להיות כפי שהוא, מבלי להיזקק להרעיש עולמות ולרעוב לפת לחם.
אין הקומץ משביע את הארי, ונחלים לא מרווים את צמאונו של הים הגדול, ואם כן- מה אנוש כי יתאנח? הלא טוב לו עבוד אדמתו יום אחד מלישב שבעה נקיים בחוסר מעש ובתלונות נרגנות על המצב.
יגאל נחרד מפרץ הפילוסופיה שתקף אותו. הוא לא היה רגיל לפלפולי-סרק ותילי-תילים של לא-כלום מאז עזב את הישיבה, אז, שם. כבר שכח את האחרוינים שלמד על מסכת נזיר, וגם ספרי הראשונים המאובקים שכבו על המדפים הישנים כבר עשור לערך, בלא יד שתמששם במנוחה.
"אוי טאטע זיסע מלך..."
שירת השבת בבית משפחת כץ התפתלה כחתול מיבב, כרסמה את הקירות בחוסר מנוחה, ולבסוף, מיואשת, התכרבלה בפינה, מנסה להימלט מפניהם הזועמות של מלאכי השרת, מאדימה מבושה. רֶבּ שלמה סידר את זקנו באי-נחת, ופנה לאשתו ולבני ביתו בדברי כיבושים המשברים את הלב ומישרים את המידות. כרגיל פתח בדברים מחכימים ומתוקים מדבש שלימדנו רש"י- רבם של ישראל. "אין צאן ללא רועה!" גער בהם, "הצאן ירעו הרועים?" ומשלא נענה- נאנח עמוקות, נשען על מסעד כסאו והפטיר- "הממשלה הזו. מוטב היה אילו..." את המשך דבריו הענוגים, המתרפקים על שערי הלב הערל ככנסת ישראל על דודה שחמק עבר, לא שמעו הזאטוטים, שיצאו לפוש ברחובות, כמנהג ישראל זוטא, וגם לא אשתו, שנחרה קלות בצד, ראשה שמוט על כתפיה עבות הבשר, וידיה מחליקות על כפות העץ הארוכות שבסיר הבשר.
ממלכתו הקטנה של רֶבּ שלמה בירושלים, נוהלה בקפידה על ידי מטרוניטא זו, ועל ידי הנדוניא המכובדת שהביאה מבית אביה. כל שנותר לרֶבּ שלמה לעשות היה לתור בחכמה, וגם זה עניין רע היה בעיניו, אלא שלא יכל להטיח דברים מפורשות כלפי שמיא, לכן הסתפק בהשקפה זהירה על כל המעשים שנעשו, ובכל ליל שבת פתח את חרצובות לשונו ושפך את כל קיטונות הבוז, הלעג והקלס שמילא בששת ימי המעשה.
אכן ידע שלא יוכל בעצמו להציל את העולם ממלחמת גוג ומגוג המאיימת לכלותו בכל דור ודור. גם ידע שאיש לא יוכל לעשות זאת. לכן הוציא את זמנו ואת מעות אשתו בענייני דיומא ובצרכי שעה. מדי יום, אחרי שמילא כריסו בש"ס ופוסקים, היה מתכעס בליבו, והולך לפרוק צרותיו ולהשליכן מאחורי הפרגוד כמשאוי, בכוס בירה. על אף שלא היה מקלי הדעת שבירושלים, ולא שיכר עצמו לדעת, ידע רֶבּ שלמה דבר וחצי דבר בהלכות שתייה.
כקורא הייתי בוחן עכשיו את שתי הדמויות, ובמושגים של טוב ורע מכריע את הכף לטובת יגאל. יוצר הזדהות עם הדמות הצברית, העלם עובד האדמה, ומנגד- יוצר רתיעה, או אפילו סלידה מרֶבּ שלמה, שמעבר לארכאיות וזקנה, מדיף ריח חזק של צביעות, מהול בכוס בירה.
כסופר הייתי יכול ליצור תפנית מפתיעה בעלילה, ולגלות לקורא שיגאל הוא בכלל בן 60. נוכל שנפלט מהחברה הישיבתית בה צמח בגלל מעשה שהיה, סובל מסכיזופרניה קשה ועוסק בגידול גזרים במוסד שיקומי של שירותי הרווחה. יהיו קוראים שבכל זאת ירגישו אליו אמפתיה, בגלל הפתיח. אחרים יתגרדו קצת בכיסא, ויעזבו אותו במנוחה.
יגאל השכים לעוד יום עבודה בשדות. השדות הירוקים, הארוכים, השתרעו על פני המרחבים הגדולים, המשיכו את דרכם בתנועות מכחול רכות על הגבעות הרחוקות, שם טבלו באור השמש הנצחי, והתכנסו מפויסים בחלקת האדמה הקטנה, מוקפת יחורי הזית, של יגאל. יגאל הסתכל בעגלה הקטנה, החלודה, עמוסת הגזרים, רכן בעדינות והרים גזר יתום. הוא ליטף אותו ביד מגושמת, שפשף מעליו את האדמה, והחזירו אחר כבוד לעגלה המיוסרת, הנאנחת תחת משאה.
כמה זמן עבר מאז. עוד יכל לזכור כל רגע ורגע מאותן שעות קשות. חוטי פלדה הרכיבו את שיריון הזיכרון העצוב שהקיף אותו, בלתי ניתן לחדירה. מפעם לפעם ניסה לשבור את אותו מסך ברזל, להציץ לרגע לילדותו האחרת, הצוהלת, אך תמיד כשניסה להתקרב, חיכה לו המרקם העדין של חוטי הפלדה, כל אחד מהם צורב וחותך את בשרו, והוא נשאר בחוץ. העגלה הקטנה הייתה הרמז היחיד למה שעבר עליו. כמוהו עברה תקופות שונות, וכמוהו נותרה עכשיו קטנה, חלודה, ועמוסה לעיפה.
ציוץ הציפורים העליז הוציא אותו מביצת המחשבות העכורה אליה שקע. הציוץ אחז בו, בתחילה רופף כחבל, ולבסוף נכרך סביבו בעבותות וחילצו.
יגאל ניגש לעבודה מיד.
ניכש ועדר וכשכש בגזרים.
יותר לא יתן שביתה בליבו למחשבות העבר הנוגות.
רֶבּ שלמה יצא בלאט מהבית האפלולי, מתמכר לריח השדה המשכר, הממכר, שנדף משליח הקרן הקיימת. כעיוור, גישש את דרכו החוצה, פשט את כותנתו, לבש ג'ינס וכובע, והשלים עם הדלת הנסגרת מאחוריו, חורקת.
"הכל הבל", מלמל לעצמו.
הכל הבל.
