דומה כי הגיעה עתה של הפרוזה, עטה של הפרוזה נשלף, הוא ארוך רוח וסבלני, גם הדף מצפה לשורות ארוכות וכנות של מילים נמוגות כנהר ושוצפות.
ישיבה לכתיבה תמיד נוטלת ממני את הנשימה, ציפייה קצרת סבלנות להגיע לעיקר ולסיים ולמחות כל זכר של מילים מן הלב, לאחות כל קרעים שבלב על הדף, אך תהליך הישיבה הוא מוצק בעיקרו, עקרון זה אני צריכה לזכור ולנשום עמוק ולמשוך בפרוזה.
מקצבים הם יוצאים מליבי תיפופים טפופים של אותיות: רכבת ילדים שרים, אני מזהה את הילד שעומד בצד ומנסה להכניס אותו בקצה הדף                                                                                            בדידות.

הילדים ממשיכים לרעוש ולשיר. אני נזכרת בהתכתבויות בודדות, מסרים קצרים בפלאפון (תיבות מוגבלות) נכתב לי שם לב עצור כהר געש וכנהרות תת קרקעיים ולבה. במילים מדודות כי זה עולה כסף. נעניתי להם בסכיני שלי ובתקווה שעוד לא אבדה והיא גם המנגינה בפלאפון.

אני חושבת עכשיו: כמה מוזר לדבר על פלאפון כשחושבים על פרוזה. תמצית ייאוש יש בו, ותמצית תקווה לקשר אבל יש בו כיסוי רב מן המילים, רב מכל מה שידענו: מערב יש בו. ערב רב.

לכן. נטשתי את הפלאפון בחדרי, כשאחזור אראה כמה שיחות שלא נענו, כמה סליחות שלא נענו, (שמחה, כי אחות קטנה המציאה את הביטוי היפה הזה.) ואני עכשיו בודדה לכתיבתי, שוב אנסה ואולי אצליח לשלב את נפשי בין השורות. הלילה רציתי לכתוב אותה טוב ותום, את הנפש.

הרהורים של פרסום משתלבים בין הכתיבה, כי אם לא יקראו למי אני כותבת, וכל גלי הקול אינם מקויימים ללא אוזן שתשמע אותם. תקווה להמון אנשים שיקראו, תקווה להנהוני הבנה רבים, לחיוך.

(זה הזמן, הנהנו בהבנה)

הגעתי לשלב של אתחול הגדרות. זה השלב בו יושבים ואומרים מחדש: זה שלי, אלו פניי, וגם הוא לפניי, ומה לא שייך למסגרת שלי, ומה מחוץ לי ואת מה אני רוצה. את מה אני רוצה?

אני כותבת להבין מה אני רוצה, אני רוצה גם לכתוב, ועכשיו בפרוזה שזו התענגות על מירב המילים, ללא רמזים או צפונות נפש. לעיתים אני חיה כשירה, אך עכשיו אני רוצה לפרוש חיי כפרוזה.

עד עתה היו לי רשימות ביומן: אני צריכה, אך החלטתי (ולא משלי הרעיון) להחליף את הצורך ברצון, אני רוצה להצטרך, אני רוצה לרצות, אני רוצה לעשות.

יותר מדי אני, בואו נדבר על אנשים אחרים. (הגעתי לשלב של מטה קוגניציה ואין הוא חיובי כי הוא הקול של הביקורת הקבוע לי בקרקע החשיבה, הוא אומר "יש פיזור, אין מיקוד, אין עניין, אין אמת."

יש אמת, אני יודעת, זה מה שחשוב ועליה עומד הקטע.)

אתם אנשים אחרים ואם אתם קוראים אז אתם זה אני לרגע, כי אתם תורמים את קולכם לבטא אותי, אני הדובר הלירי או הפרוזאי, ואני נהיית לאתם, איזה כיף להתפזר בתוך מליון אנשים.

התחלתי בגבוהה גבוהה: עתה של הפרוזה. עיתים צריך להתפזר, להתפרז ולהוציא את כל מחסומי הכתיבה.

לשם סיום מעגלי אכתוב תקווה להשיב כל ילדי המילים הבודדות לאחדות כוללת של רשימות ארוכות. להאריך את השורות להיות שאר רוח.

ליעלי, ילדת מילים נודדת, חברה ונפש.